שואה ותקומת ישראל
איזה כח אדיר משך את עם ישראל לאבדון, כשה לטבח ומשם אל ארץ ישראל, אל הנחלה. ששה מיליון יהודים נספו בשואה אולם נספרו רק שלושה. שש שנים נמשכה מערכת ההשמדה. רק כי משה בשש לבוא. שואת ישראל נמשלה לגפן ועמה תקומתה.
שואת ישראל נמשלה לגפן ותוצאותיה עמה. אם לא הולכים בדרך גפן נענשים בנגף.
ישעיה פרק ה, פסוק א
אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן:
לקדוש ברוך הוא יש כרם מטופחת במיוחד בשם סגולת ישראל.
ארץ ישראל מצויה על הקשת הפוריה "בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן" בסוד "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ישראל הנמשל לגפן לא שמר על דרכו כראוי. למעשה, זו אינה גפן רגילה כי אם זן מיוחד הנקרא שר"ק.
פסוק ב
וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:
(פרופ יהודה פליקס)
1. וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה… וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת – רומז להכשרת השדה על ידי עקירת הקוצים שעלו בו.
הקוצים מסמלים בעם ישראל את שני צידי המתרס; האחד הוא קוץ – קוצו של יוד, תלי תלים שניתן להתפלפל, ולמצוא לו עניינים רוחניים גבוהים והשני סבך קוצים שהאדם סבוך בהם ורק בנס יכול לתקן את עצמו בדומה לאיל שהוקרב במקומו של יצחק לעולה.
2. "וַיְעַזְּקֵהוּ" – עידוד עמוק לעקירת הסלעים;
ארץ ישראל לא חסרה בליבו של היהודי הגולה.
3. "וַיְסַקְּלֵהוּ" – סיקול השדה מאבנים;
שמירת מצוות.
4. "פָּרץ גְּדֵרו" – רומז לבניית גדר האבנים;
עם ישראל בגולה נטמע (נטמא) ביניהם. התוצאה בין יתר הדברים התבוללות.
5. "הָסֵר מְשׂוּכָּתו" – התקנת המשוכה הקוצנית על גבי גדר האבנים;
אי שמירת השבת.
6. "וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵק" – נטיעת גפנים מזן אדום ומשובח;
יין לקידוש נהפך ליין לשכר ולהתהוללות.
7. "וְלא יֵעָדֵר" – בתנאים תקינים – העידור בין הגפנים;
חסר את הפסוק "והגדת לבניך".
8. "לא יִזָּמֵר" – גיזום הזמורות שבסוף העונה;
אין דרך ארץ, אין את ידיעת האלהים, אין יראה.
9. "וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוכו" – בניית מגדל השמירה;
אלהים אחרים.
10. "וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּו" – חציבת היקב;
חוגגים את חגי הגויים.
11. "אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר" – כאן יש לנו כבר מעבר מן המשל לנמשל, אבל לדעתי עדיין רומז להשקאת עזר של הגפנים – עבודה שפורטה בשיר: כֶּרֶם חֶמֶד
לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקד עָלֶיהָ.
תורת משה כבר לא חלחלה ומי תהום מזוהמים.
ולבסוף:
12. "וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" – בציר הענבים, שהפעם הכזיבו.
תוצאות גידולה של הגפן לא עלו בקנה אחד עם הפרי וזה העלה באושים.
פסוק ג
וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ-נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:
חלק מישראל מתישב בארץ וחלקו העיקרי מיושב באירופה, אחרת ארפ"ה, לשון ידו רפה בבחינת רפי-ידים. 'ארפה ידי' ע"ה עולה במנין שוא"ה. לפיכך נמצא בו כפל משמעות; אתם תרפו ידיכם ואני ארפה ידי מכם.
פסוק ד
מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:
בשנת 39 מתחילה השואה ונמשכת שש שנים עד 45. "באשים" בגימטריה 353 יחד עם שש (שנים, מיליון יהודים שנרצחו) מתקבל 359.
פסוק ה
וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס:
מתחילים לרכז את היהודים בכל מקום כי זמן התשלום הגיע בשל "הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". להזכירכם "פרץ גדרו" הינו התבוללות.
פסוק ו
וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:
הוצאה הוראה בשם הפתרון הסופי שעיקרה; היהודים הם מגזע נחות אל מול הגרמנים שהם מגזע הארי. כך אם יש סוג אדם הנקרא אלפא אזי היהודים הם סוג ב' הנקרא בדרגת "וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה". "ולא יעדר" במובן הכל נוכחים, ברמת כל פרט אשר תועד, נרשם ונמצא בארכיון.
פסוק ז
כִּי כֶרֶם יְהֹוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה:
"וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו" רחוק מהבית, רחוק מארץ ישראל. יען כי החטא גדול.
פסוק ח
הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
היהודים נצטרכו להתקבץ בגטאות, לשאת טלאי על בגדם. הוסעו ברכבות עד אפס מקום.
פסוק י
כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי-כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה:
הרעב היה כה גדול עד כי שאריות המזון, הקליפות היו לאוכל בבחינת "וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה".
פסוק יג
לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי-דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא:
לא רק ששה מיליוני יהודים הושמדו ונרצחו אף התהליך היה מחייב אותם ללכת כשה לטבח, מזי רעב וצמא, הנדרשים לעבוד בפרך. נראה היה ליהודים שהם נטמעו (נטמאו) בין הגויים ובטוחים הם ביניהם.
פסוק יד
לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי-חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ:
ההוראות שניחתו על היהודים סובבו את מחשבתם שאולי זה ענין זמני, אולי ינצלו ולא עלה בדעתם כי הם יעלו לקורבן באש. עד כי שרשם, מרביתם יושמד וימחק דורי דורות "לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח". הדבר מוסבר כך; יהודי כל עוד הוא יהודי, שיש בו ניצוץ ונשמה יהודי נדרש לעמוד במשעול הכרמים ולא לסטות ימינה ושמאלה. כל עוד הוא בר תיקון 'יזכה' ליסוריו לשם תיקונו והחזרתו לחיק המשפחה. אם זאת, מרגע שאין לו יותר תכלית למוצאו עובר הוא מצב צבירה למדרגת גוי. כגוי לא חלים עליו המשמעויות ויכול הוא ללכת לפי המידות המותאמות לו.
זכרו כי נשמות צומחות על עצי גן עדן. כל עוד יש להם המשכיות הם רק יחליפו את מלבושם החומרי. שרש אשר ימק יצמח במקום אחר הראוי לו.
איוב פרק ל, פסוק ב
גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח:
פסוק ג
בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד הָעֹרְקִים צִיָּה אֶמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה:
מצבם של היהודים היה בכי רע כחולה הנדרש להשתלת מח עצם בסוד "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד הָעֹרְקִים".
פסוק טו
וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל-אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה:
התנאים במחנות היו בלתי אנושים ובלתי נסבלים. כל מי שנתפס או שרק עבר במקום דינו היה מוות ללא משפט.
פסוק יז
וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ:
כשה לטבח הלכו היהודים, נדרשו להתפשט ולירות בהם בתורם.
פסוק יח
הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה:
פסוק יט
הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה:
חשבו ולא פללו את משך השואה – שש שנים כנגד ששה מיליון יהודים. ברצון הקדוש ברוך הוא שילכו כשה לטבח ולא ילחמו, לכן בלבל ביניהם, הוציא מהם את החשק להלחם או להבין את מצבם. בדומה לבהמה העומדת בפני שחיטה נטולת בינה.
פסוק כד
לָכֵן- כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהֹוָה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ-יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ:
אחרי נסיעה ברכבת בתנאי בהמה עמדו בתור לעלות באש במשרפות.
פסוק כה
עַל-כֵּן חָרָה- אַף-יְהֹוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חֻצוֹת בְּכָל-זֹאת לֹא-שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה:
גופותיהם העירומים היו מוטלות אחת על השניה.
פסוק כו
וְנָשָׂא-נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא:
וכבר היה מי שהתנדב למלא את תפקיד המשחית הלא הם הנאצים הגרמנים ימ"ש, מבני עמלק. זן ענבים משובח מסוג שורק בקצהו האחר הוא זה הפער בין יעקב וישראל.
פסוק כז
אֵין-עָיֵף וְאֵין-כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו:
ידועים הגרמנים בנאמנותם לעבודה יסודית – יקים. יען כי בקשו להשמיד עד דור רביעי. "לא ינום ולא יישן" בקצה האחד הוא הרע הממהר לקיים דברו אל מול השמירה לישראל "לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
פסוק כח
אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל-קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה:
מכוונים ונחושים, ללא כל רחמים, מבצעים ללא מחשבה. נכונים למלחמה – לכבוש את העולם.
פסוק כט
שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא (וִשְׁאַג) [יִשְׁאַג] כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל:
ההשמדה היתה טוטלית וכללה זקן וטף. להראות עד כמה עליון הגזע הארי.
פסוק ל
וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת-יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה-חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ:
לשורדים היתה מעט אור להנצל. "וְנִבַּט לָאָרֶץ" עבור אלו שבקשו לעלות ושורשם עמם.
לסיכום:
כלאי הגפן בבחינת "גפן ממצרים תסיע" יצאו "סורי הגפן נכריה" בבחינת באושים.
טרם השואה נעשו עבירות רבות וכבדות משקל עד כי לא היתה דרך חזרה. המחדלים נגעו לענין הגפן בשל "פרץ גדר", "סר משוכתו", "לא יעדר", "לא יזמר".
והתוצאה הרת אסון.
ישעיה פרק ו, פסוק יג
וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂירִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:
המצבת הוא הגדם. עד אשר
ישעיה פרק יא
פסוק א
וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:
ושארית הפליטה
איוב פרק יד
פסוק ז
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם-יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל:
על ידי הרכבה של נצר חדש על גבי הכנה הישנה – הרכבת עץ יהודה על עץ אפרים תצמיח שורק. אלו יניבו זרע אמת כנאמר "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת".
ירמיה פרק ב
פסוק כא
וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה:
המן הרשע בקש לתלות את מרדכי היהודי על עץ האלה. לא במקרה עץ האלה והאלון מדמים את השכר והעונש בדרך של גורל לישראל.
ישעיה פרק א
פסוק ל
כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר-מַיִם אֵין לָהּ:
"כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ" כשהוא חשוף שת בבחינת שלד עצמות.
פסוק לא
וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה:
ישנם שמונה שערים בחומת ירושלים כשאחד מהם נקרא שער האשפות – הוא שער השלכת, שער החרסית, מקום בו השליכו ושרפו את את העצים המקודשים, עצים שבדיעבד מדמים את ישראל. יכולתם של העצים להמציא את עצמם מחדש הוא בתנאי שיש בהם ניצוץ. כך למרות "מצבת בם" – גדמי מצבת אשר הצמיחו נצרים חדשים מגזעיהם או משורשיהם.
איוב פרק ה
פסוק כה
וְיָדַעְתָּ כִּי-רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ:
פסוק כו
תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי-קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ:
בניגוד ל"עלימו אבד הכלח" שאין להם תקנה.
העליה לישראל אחרי השואה.
יחזקאל פרק לז
פסוק יב
לָכֵן- הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה- אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:
פסוק יג
וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהֹוָה בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי:
פסוק יד
וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם-יְהֹוָה:
פסוק טז
וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:
פסוק יז
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:
פסוק יח
וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ:
יהיו כאלה שיאמרו היכן היה אלהים בזמן השואה בבחינת "הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ" ולא תופס "וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה".
פסוק יט
דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:
"וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" בסוד "שמע ישראל הויה אלהינו הויה אחד". ובגימטריה 1118, הרי אחד אחד אחד והיו לאחדים – שמונה אחדים במספר.
פסוק כ
וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
אלו תפילין.
פסוק כא
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם:
השיבה הביתה – לארץ ישראל.