יונ
ט"ו בשבט: חג לאילנות
הזמן בו דנים את האילן האם לשבט או לחסד. בעצם דנים את השרש של האילן – האם הוא מחובר מספיק חזק? לא במקרה נאמר כי האדם הוא עץ השדה. ולא רק נתבקש היהודי לנטוע ולא לראות את הארץ כדבר של מה בכך, כי הנטיעה שלו היא הנטיעה שלו לדורות הבאים. ומי הם הדורות הבאים אלו העומדים בתווך בין היחיד והרבים.
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל… אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותהמלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם.
זכרו כי עמים רבים שלטו על העולם בתקופות קודמות – כוחם היה רב מאוד, הלוחמים שלהם היו מהטובים מאותה תקופה והנשק שלהם היה משוכלל ברצון אנושי במיוחד. אף כסף לא היה חסר להם וגם מנהיג בעל שיעור קומה הנהיג אותם ממקום םמקום. ולמרות העוצמה של אותה תקופה הם פשוט נעלמו. הם נעלמו כי חסר להם מה שליהודים יש וזה "והגדת לבניך".
תחילה נתבקש האדם להתקשר לעץ שלו, לאילן, לומר כי עליו להכיר בכך את נקודת ההתחלה שלו "מעפר באת ואל עפר תשוב". מכאן הקשר של האילן לאדמה, לשורשים, לצמיחה ולגדילה. לאחר מכן על האדם להבין שהוא תלוי בעצם בחברו, בשרש של חברו כי עם ישראל ערב זה לזה. הפרי של האחד נמצא בידיו של השני. אם כן הגענו לרבים – לאלו שיבואו אחריו. אבל מה שמייחד את האדם היהודי הוא ההוראה כי בלעדי הממשיכים שלו אין משמעות מיוחדת לו עצמו. אם הוא לא ידע להורות לממשיכים שלו את דגל הנס לו עצמו אין קיום, קיום ממקום של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה".
נקודת האמצע בין היחיד הרבים מצוייה כאמור בענין "והגדת לבניך" ומהיכן יביא היהודי את הפתירה הזאת אם הדבר אינו מצוי בניצוץ שבתוכו. הניצוץ זה המחלחל בו כל העת בבחינת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
אם כן רק למי שיש בו הניצוץ בבחינת "עץ פרי עשה פרי" יכול להביא את דרגת ההתפתחות שלו למידת היהודי דרך הזית למשל. כך יהיה מי שיהיה בידו את החכמה והדעת לדעת את האלהים ללא רצון לחוות יסורים רק כי שכח, לשון חשך.
שוב, טו"ב-שבט מלמד על הרבים המבקשים להתאחד לשם "מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד" – אלו הרבים הנושאים את דגל היחיד על כתפם. למדנו שיש מי שידם הסוד של הפרי על הקליפה שלו. ברי כי ישנם פירות שאוכלים את תוכנם ואת קליפתם משליכים כדוגמא, תפוז, אגוז. ישנם פירות שאוכלים את תוכנם ומשליכים את גרעיניהם למען הדורות הבאים כדוגמת תפוח, אגס, זית. ואחרונים אלו הפירות שאוכלים את תוכנם על קליפתן בשלמות ואין להם כל פסולת כדוגמת התאנה.
מבקש לו האדם שליטה במקום נחלה. נחלה היא מכח האלהי והשליטה היא ברצון האדם לממש לעצמו בדעתו. נדרש האדם להתבונן מסביב, נדרש האדם להעמיד עצמו כחלק משרשרת חיים והוא הקטן, רואה את עצמו במראה – גדול בבואה שלו.
והעיקר, לדעת לנטוע בברכה.
ט"ו בשבט: סמל התרופה
בט"ו בשבט עומד האדם לשבט של ראש השנה – כמה חזק וכמה ראוי הוא לאחוז בחיים. אדם אך יצא מגן העדן ונפל. הנפילה על הארץ מחייבת אותו להתמודד עם החיים שווה בין שווים. כל השנה אוחז האדם בחיים בעזרת נשימה המגיעה אליו בדרך טבעית מבלי שהוא מעורב בצורה אקטיבית כאשר את חלקו הוא מבצע בדרך המזון המוגש לפיו. המזון בעצם מגיע מהטבע כאשר גם החי המגיע בצורת בשר הוא חלק משרשרת המזון המגיע האליו מהטבע – מהשדה.
ברוב ימות השנה אדם מתייחס למזון כדבר טבעי ומאוד מובן שכן זה תכלית קיומו. אולם לא במקרה נדרש האדם לברך על המזון שכן זה גם יכול גם להתהפך עליו באם הוא חולה. אז יבקש לו האדם מרפא – תרופה שמקורה בצומח, מהעץ.
