האם ניתן לגבור על המחלה בידיים קשורות?

אלהים יבקש את נרדף

"וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף" זו מידת הרחמים והחמלה אחרת מחלה השוכנת באדם. עת אדם נותן לדבר הזה להתפרץ החיה שבתוכו משתחררת והוא נעשה חולה. מידת האכזריות בבחינת החיה לוקחת עמה את חלקה. וכשאדם המחפש רחמים דווקא אצל אחרים, ובתואנה הפוכה אינו מוצא זאת, הוא מגיב בשלילה הפוכה ומתחיל בעצמו להיות תוקפן ואכזרי.

מדוע עם ישראל נמשל לשה, חלש שהוא הנטרף? מדוע שלא יחשב לאריה, טורף על.

והתשובה היא, הטורף הוא אכזר ביסודו, ואילו הצאן נע בעדר (אומר מ"ה, זו מידת אד"ם) נשלט על ידי רועה ושומרים מכל הצדדים שלא יסטה מדרך הישר.

מיכה פרק ה' פסוק ז

וְהָיָה- שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל:

איוב פרק יט, פסוק כח

כִּי תֹאמְרוּ מַה-נִּרְדָּף-לוֹ וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא-בִי:

"אלהים יבקש את נרדף" יען כי שרש דבר נמצא בי הוא חמל"ה. עם ישראל נמשל לצאן, ובשואה הלכו כשה לטבח, עז כשב ושור כנגד אברהם יצחק ויעקב.

קהלת פרק ג, פסוק יא

אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת-הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת- הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף:

"מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת- הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף" זה החלק הנקרא עד מחצית המלכות ולא נודע אל קרבו. והאדם חי במלכות רב.

פסוק יב

יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו:

לא במקרה יבקש האלהים את הנרדף לו הזכות להתעלות מעל הבהמה בבחינת "ולעשות טוב בחייו".

פסוק טו

מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף: 

הסיבה העיקרית לבקש את הנרדף היא "טוֹב וְיָשָׁר יְהֹוָה עַל-כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" בבחינת "סוֹמֵךְ יְהֹוָה לְכָל-הַנֹּפְלִים".

"מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא" – זהו זמן עבר המציין את מקומו כסוסים הרצים לפני המרכבה.

"וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה" – זהו זמן עתיד המצביע על הרוכב השולט בסוסים.

"וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף" – זמן הווה בו אדם עומד בנסיון, רודף אחרי עברו, מבקש את עתידו, רודף אחרי זנבו. יכול אדם להיות כמו עלה נידף-נרדף, יכול אדם לתפקד במחשבה תחילה, בזהירות מירבית.

"נרדף" – מלמד על היות העם היהודי נרדף כל השנים על רקע אנטישמי.

תהלים פרק קמה, פסוק יד

סוֹמֵךְ יְהֹוָה לְכָל-הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל-הַכְּפוּפִים:

תהלים פרק לז, פסוק כד

כִּי-יִפֹּל לֹא-יוּטָל כִּי-יְהֹוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ:

קהלת פרק ג, פסוק יח

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם:

"עַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים" כי חסרה להם האות א' המפרידה בין בהמה לאדם ונפלו באות ב' (ב'-המה) "וְלִרְאוֹת שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם". כי חסר להם אב ורק אם להם והיא חטאה בם.

פסוק יט

כִּי- מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל:

כי אכילתה של הבהמה מעשב השדה ולא מהפרי.

בראשית פרק ג, פסוק יח

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:

יחזקאל פרק לד, פסוק לא

וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:

"וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" בבחינת ש"ה שיש לו חלק אלוה, לשון נשמ"ה.

תהלים פרק עז

פסוק כא

נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

תהלים פרק עח

פסוק ע

וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן:

"ממכלאת צאן" לשון כלא – מעבדות לחירות.

פסוק עא

מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ:

במדבר פרק כז

פסוק טז

יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה: 

פסוק יז

אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה:

"וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה" זו הגלות בבחינת חיה רעה אכלתם.

פסוק יח

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו:

נמצא כאן סדר אותיות נון סמך, לשון נ"ס ואחר עין, זה ארון האלהים ההולך לפניהם – נס"ע.

קראתי כתבה על אשה מיוחדת המספרת שבעלה התעלל בה נפשית ופיזית. לאורך של שנים היא ספגה את זה כי היתה בטוחה שיש לה אשמה בכך, אולי היא לא טוב המספיק לבעלה, אולי הוא רק סובל והיא לא מבינה אותו. לאחר שנים הגיעה למסקנה ולהחלטה שזה זמן טוב לגירושין והחלה לעזור לאחרים. היא פתחה קליניקה ויעצה לאחרים כיצד לחיות נכון. ואומנם היא עשתה חיל אך בבדיקות בגופה הראו שהיא חולת סרטן וכי נותרו לה אולי מספר חודשים לחיות. היא הבינה שעל מנת להתרפא היא צריכה לבטל באופן מידי את כעסיה, את המטען שסחבה כל השנים, את הרגשות שפעמו בה – ביחס לאחיה עליו סמכה בעינים עצומות ושהוא שהפר את אהבתה ולקח את כספי הירושה שלה. והיא החלה לסלוח לכולם. בדרך היא שינתה את מזונותיה ועברה למזונות אורגנים עשביים, היא פנתה למדיטציה ויוגה והחלה להשתחרר. למזלה היא נרפאה תוך כדי וחזרה לקליניקה להמשיך ולטפל באחרים וגם לספר על כך.

"וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף" זו מידת הרחמים והחמלה אחרת מחלה השוכנת באדם. עת אדם נותן לדבר הזה להתפרץ החיה שבתוכו משתחררת והוא נעשה חולה. מידת האכזריות בבחינת החיה לוקחת עמה את חלקה. וכשאדם המחפש רחמים דווקא אצל אחרים, ובתואנה הפוכה אינו מוצא זאת, הוא מגיב בשלילה הפוכה ומתחיל בעצמו להיות תוקפן ואכזרי. תחת הרגשת קיפוח, בתוקף היותו קורבן סמוי הוא מוציא רעלים ואלו מחללים בגופו. מקורבן (שה) הוא מבקש להיות טורף על. כשאנרגיה זו משתחררת היא פוגעת בכל מי שנקרה בדרכו. במלי משים הוא נותן לתירוצים של "מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא" להשתלט על החלקה הטובה במחשבה שהוא לא יחזור להיות מי שהיה "וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה" והוא מתחיל במירוץ לנרדפות. שקר מוליך שקר והכל עובד על הכחשה הפוכה, באין ראי לו הוא מדרדר את עצמו למדרון תלול. ולבסוף כשהוא עומד פנים מול פנים ולומד להתעמת מחכה לו מסלול ארוך ומיגע, אך מהנה – כי אחרי הכל דרך זו דרך ואין לוותר עליה ולו על שעל אחד. אז מתחיל להתרומם מהקרשים שסככו עליו, אז לומד לקלוט את כל התמונה, כי הסליחה והעבר, כמו העתיד הכל כבר כאן.

החיה שבתוכינו, בתוך כל אחד מאיתנו,יכולה לצאת ולהרים ראש. כל עוד היא בגבולות המותר אנו יכולים להראות אנושיים. כשהיא כבר לא נותנת לאדם מרחב מחייה נותר לו רק ברירה אחת והיא הרס עצמי, חורבן, נקמה, יצר ועד העדר שליטה ורצח. החיה פשוט יוצאת מרבצה.

ממקום נמוך האדם מתפקד כבהמה, קרוב לאדמה, אוכל עשב של שוטים. אדם צריך לרדוף אחר הדבר ממנו הוא בורח, אחרת ברוחו הוא יתרומם.

"והאלהים יבקש את נרדף" סותר את תורת האבולוציה המכירה בחזק בלבד. תורת האבולוציה מכירה שהחזק שולט, מוחק את החלש. חיים שלמים כבר נקבעו מראש. לפיכך אם לבני ישראל נקבע כי ירדו מצריימה למשך 430 שנה אז התכנית האלהית כבר סללה את המסלול, בדומה לוויז (המסלול מוכן צא לדרך).

"מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא" – מלמד כי אין התפתחות הדרגתית באיבר. לומר הכנף אינה מתפתחת בראשיתה מהרגל אלא נבראת ישר ככנף. "וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה" – מלמד כי קוף נשאר קוף ואינו משתנה במהותו ובדרכו. "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף" – עם ישראל אינו חל"ש כפי שנתפס אלא חזק בהיפוך שח"ל, הוא אריה בחוזקו. מעניין כי כמות האריות בטבע אפסית אל מול כמות השה (כבשים) בטבע. לכאורה הדבר היה צריך להיות הפוך. הכח של נרדף שהוא "בקש שלום ורדפהו", שיש לו את ההכרה בחוזקו, בהכירו בחולשתו, באפסיותו. משם הוא מחובר לעליון.

כמה בן אדם יכול לרדת?

ראיתי את הקוסם, דויד בליין, כך הוא מגדיר את עצמו כשהוא מצוי בתוך אקווריום ענק עגול ומלא מים, ובתוכו דר שבוע שלם. במהלך כל השבוע הוא ניזון בדרך נוזלית, אינו יוצא החוצה לשאוף אוויר, כשמאות אלפי אנשים עוברים במרכז העיר ניו יורק מציצים לו, מריעים לו והוא בפנים כולו מרצון 177 שעות ברציפות, עם שינה טרופה, לילה ויום. ולבסוף, לקינוח, הוא התרכז 30 שניות כשראשו מציץ החוצה אל האוויר, נוחת חזרה אל תוך המים כשהוא כבול בשלשלאות ואזוק ועתה הוא עתיד לשהות במים מעל 7 דקות תמימות.

איזה אימונים מפרכים הוא עבר במשך שנה תמימה על מנת להגיע לרגע הזה. איפה הוא לא היה. אבל זה היה שווה מבחינתו. כמה סבל הגוף שלו לשם החוויה. כי דויד בליין בחן את כח גבול הסיבולת שלו.

והכל מוביל למקום אחד. כי בכל אחד מאיתנו יש את הבחור הזה. רק שאנו עצלנים, רפי מח, מסרבים לקנות לנו אחיזה בחיים, במתנה שקיבלנו.

הייתי באילת, ובתור חובבן צלילה חופשית בקשתי לצלול פעם אחר פעם לרדת אל המעמקים, אולי 4 מטר עומק, לגעת באלמוגים. לרוב, בכל פעם שניסיתי לרדת הרגשתי לחצים באוזניים דבר שלא אפשר לי לצלול כראוי. אני יודע שצריך לפמפם אולם לא כל כך הצלחתי. לאחר יומיים פגשתי בחור צעיר ששוהה במחנה מאולתר. נעשינו חברים לעת מצוא. הצגתי את עצמי, איש קבלה, והוא התעניין בנושא מאוד. הוא הציג עצמו כאחד שיורד מידי יום לעומקים של 40 מטר בצלילה חופשית. הוא הציע לי להצטרף אליו ואני הסכמתי. למחרת נפגשנו. הוא לקח עמו משקפת צלילה והסנפירים ואני התלוויתי אליו. התחלנו לשחות כחמישים מטר אחרי קו החוף. ואני שלא התרחקתי מקו החוף התחלתי לחשוש לאן הוא מתכוון לקחת אותי. ואז הוא נעצר וסימן לי על נקודה למטה. זה המקום בו אתה תוכל לראות אותי צולל לעומק.

המים היו צלולים למדי.

ללא מחשבה שניה הוא החל יורד למטה בתנועות של דג. הוא ירד למטה ולא מיהר לעלות. תנועותיו היו אלגנטיות ומיומנות ואף מרשימות. כשהוא עלה הוא חייך אלי. אתה רוצה לנסות? שאל. והוא החל לצלול למעמקים.

בלי לחשוב פעמיים, מגודל המעמד וההשראה התחלתי לצלול – אחריו. ואני יורד למטה, יורד ויורד ואין שום כאבי אוזניים, אין שום בעיות. במחצית הדרך, למרות שהרגשתי שאני יכול לרדת עוד, נתקפתי חוסר בטחון. הרי צריך גם לעלות בחזרה. אז עליתי ועליתי… ועליתי  וזה לא נגמר. הייתי בהלם שירדתי 20 מטרים. ואז הבנתי, כגודל ההשראה שאתה מקבל אתה מצליח לעשות את הבלתי יאמן מבחינתך. הגבולות שלך הם שלך. וליד מישהו אחר אתה יכול להתמודד עם הגבולות האחרים שלך.

הכל נמצא בנו, טמון בנו. אדם נוטה כל הזמן לרחם על עצמו, לא מודע לכוחות הנפש החבויים בו. החכמה היא לייעל אותם, להתרכז בהם, לרכוש אותם. העבודה היא קשה וגם תובענית. אבל היא משתלמת לבסוף. אדם יכול לרפא את עצמו, אדם יכול להאמין בעצמו, אדם יכול להתחבר אל עצמו.

ואדם זה הוא אתה.

משהו מהמופע המדהים של דויד בליין

הקדים תרופה למכה:

הקדוש ברוך הוא הקדים תרופה למכה. חביבין עליו בני ישראל שיש ללמדם הלכות ודרך ארץ. רוצה לתת המכה ומכין עמה את המסעד. יש בזה עינוי הגוף והדעת והאדם אין לו אלא להסמך על שולחנו של האלהים. 'הקדים תרופה למכה' במשמעות שכל תנועה ומחשבה יש עמה 'הקדים תרופה למכה'. אדם מקיים בתנועה אחת אלף תנועות. ונהפוך הוא, 'הקדים תרופה למכה' ונתן בו לבצע אלף תנועות בתנועה אחת. והאדם לא ידע זאת עד שחלה.

אדם שנופל על חליו יודע כמה תנועה פשוטה עיקרה בסבל ועינויים. 'הקדים תרופה למכה' במובן "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ" שיש לאדם סיכוי והזדמנות אולי בלתי חוזרת לתקן את דרכיו. לא הכל סגור וחתום עמדו.

ישעיה פרק נח, פסוק ח

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ:

בכלל תור"ה במילוי (תאו ואו ריש הי) מביאה את התרופה, שכן היא המכה והתרופה גם יחד כנאמר "וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח". אם לא יגדל ויתגדל האדם כמו יפסק מזונו עלי אדמות. אריכות ימים שיש עמה מחשבה מקדימה. חוט זרע המחשבה צריך שיהא ארוך דיו לשמש משענת למכה בשם תרופה כנאמר "וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ".

שמות פרק כא

פסוק יט

אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפּא יְרַפֵּא:

"שבתו" ישמש את האדם כפרק הזמן בו יכלא או ישלם בו את גזר דינו. אומרים על אדם היושב בכלא: "כמה זמן נותר לך עוד לשבת". בזמן המן הרשע בקש להשמיד את היהודים קמה להם תרופה (תורה-פ') אלו מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

חשבו זית – מכים בהם להוציא מהם את שמנם את מרירותם. אסתר המלכה ממהרת לשנות את החלטת המן ולוקחת את הזמן עת היא מזמינה את המלך והמן למשתה רק ביום השני.

אסתר פרק ז, פסוק ב

וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׁ:

סוד הדבר:

בראשית פרק ד, פסוק יד

הֵן גֵּרַשְׁתָּ אתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מצְאִי יַהַרְגֵנִי:

"אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד" (בגימטריה 1282) ונהפוך הוא כנגד "מַהֲרוּ אֶת-הָמָן לַעֲשׁוֹת אֶת-דְּבַר אֶסְתֵּר" (בגימטריה 2821).

"וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ" עד שנתלה על העץ.

אסתר פרק ה, פסוק ה

וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת-הָמָן לַעֲשׁוֹת אֶת-דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְתָה אֶסְתֵּר: