בריאות גוף נפש
דבורה למלכות: חשיבות הדבורה למערכת האקולוגית
יונ
דבורה למלכות: 
אדם נולד שהעולם ישרת אותו. הוא אומנם גורש מגן עדן אבל זה לא מונע ממנו לחשוב שהוא היצור העליון והמובחר. מעט מהאדם השולטים על ההרבה פוגעים בדרכם בטבע, כי שום דבר אינו עומד בפני ההרס אל מול הרווח וההון שיעמוד להם. באה לה הדבורה ונבחרה לשרת את הבריאה. יש לה מבחר רב של פרחים והאבקתם היא חיונית, כך היא יוצאת אל המסע אין סופי.
לקלוט את מעשה הפליאה המתרחש בדיוק כה רב, קריה נאמנה, כשלכל אחד ואחת תפקיד מוגדר אצים רצים למלא אותו בתוך כוורת רוחשת הומה המייצגת את עולם המלכות, עולם שאנו שותפים לו, ממבט 'מלכות רב'.
בתחילת הדרך נעשה היכרות עם הצוף. צו"ף במילוי (צדי ואו פה) עולה במנין ב"ר, הוא ב"ר-אשי"ת, שכן יש להמיר את הצוף לדבש. על הדבורים להניע את משק כנפיהם במהירות רבה על מנת להאיץ לאידוי המים עד לרמה של 80 אחוז סוכרים ו 20 אחוז מים.
צו"ף במילוי צדיק הוא יוסף המספק את ב"ר לישראל (צדיק ואו פה) מתקבל ש"ב, הרי ד'-ב"ש.
דבש טהור, קרי טמא מטהור, יחודי אומנם לדבורה. ברם השימוש טהור נפוץ בזהב, מים, בעלי חיים וכו' ולו כלי חשיבה שונים אל מול הדבורה ודבשה.
על הדבורה העמלה לצאת החוצה למסע של ק"מ רבים להגיע לפרחי האבקה, להפרות אותם, ובאותה עת הם נדבקים לה לרגליה. אוספת אותם, מרכזת אותם בפיה בקיבת דבש, מעלה ומורידה את חומציותם עד הגיעה אל הכוורת שם מניחה את סחורתה של כל היום באחד התאים. פועלות המקום אף הן ממשיכות להתסיס האבקה של הפרחים עד שהמקום ימלא כל טוב.
בחתימתם את התא הם מעלים ושומרים על טמפרטורה של 35 מעלות בעזרת המאוורניות.
נאמר כי אדם נמשל לעץ השדה.
מכאן, אדם נוטל חיות למעשה מכל הסובב אותו. יותר מזה, כל הסובב אותו משמש אותו לחיותו.
מערכות החיים הסובבות אותנו הרי נעלמות מעינינו. אם מבקש אדם חכמה וחריצות אולי ילך אל הנמלה וילמד. אלא יותר מכך, מערכות החיים בזעיר אנפין מראות את עוצמתם לא רק למען הלמידה והמחקר אלא לשמש אור ונר ודגל בקשרי הגומלין שאדם מבקש להשיג עם עצמו.
עוד משחר נעוריו מבקש האדם להיות עשיר ומאושר, יפה ונאה, מושך וחזק, מבוקש וחכם. וכמו באגדות קמים לו כנגדו מתחרים וקנאים, שפלים ואלימים שאינם בוחלים בדרך להשיג את שלהם דווקא.
המאבק בין הטוב והרע לא רק שאינו שווה בעוצמתו, לא רק שאינו דומה למנצח הקלאסי – לסופרמן, אלא נראה לקוח דווקא כמאבק בין ענקים-גלדיאטורים בזירה שהיא למעשה רכושם. פירוש הדבר שמי שינצח אמנם יוכר כעשיר וחכם יותר ומי שהפסיד מצבו ימשיך להיות טוב אלף מונים מבעבר.
יושבים להם על כסאותיהם האחד בחליפה (הרשע) והשני בלבוש עממי (הטוב) ושניהם רבי השפעה על המשק ועל תרומתם למשפחתם (עשירים, נהנתנים, מפורסמים ויהירים). 
אז הטוב והרע נראה כאילו עשו להם יד אחת.
בעולם של מציאות שאנו חיים נראה הדבר כך. בעולם של תמורות יש עמל לשכר ויש גמול לרשע. כמהלכים בחשיכה מבקשים אנו להתקרב לנוצץ שמא ידבק בנו.
אל מול מציאות אולי עגומה מתנהל לו ככוורת עדת דבורים מזמזמים רוחשים פועלים נעים ללא ליאות ועובדים את המלכה, בפועל את רוח הכוורת המהלכת עליהם במורא גדול, כשהפרט אינו נחשב ותוצאה היא הקריטית ולחוצה בזמנים.
בחיי האדם זוכה הוא לחיים של שפע. זוכה הוא לנשמת חיים, למלבושים, לסיפוק הצרכים, לקנאה מה אין לו שיש לאחרים, לניצול התנאים בראשית חייו. השפע הוא אינו מובטח לכל החיים. השפע הוא המציאות. עליו למצוא במציאות את השפע, ולא את הפשע. כי כפסע יהיה בינו לבין הטוב והרע. הקלות הבלתי נסבלת של החיים מתחילה משגיאה קלה, תקלה שעלולה לעלות ביוקר. המאמץ של הדבורה לאסוף הצוף ולרכז אותו לתמצית שתקרא דבש טהור, כמוהו כמאמץ של החיים (המלאכים) להניח את השפע לרגלי האדם והוא לא ידע להעריך אותם.
הסוד הוא 80 עשרים. קבל 100 בזבז שמונים שמור עשרים.
מתוך השפע 80 אחוז נאבדים להם. ועל הנותר 'עשרים' הוא במנין 'כתר' יש לשמור כעל בבת משמר. הרי 'שמונים' עולה במנין 'מות'.
הדבורה צריכה לקחת האבקנים, אחרת אב-קנים (זו מנורת שבעת הקנים ולמלא בה שמן, הוא דבש) ברגליה ובפיה ולהתסיס אותם עד שמן על ראש האדם לא יחסר. מעלה ומורידה בקיבת הדבש עד הגיעה לכוורת (זה בית קברות של החיים) לצרכי קרבן – משל צדקה, מנחה, תפילה, טוב ויושר. אם התקבל הקרבן (כמו כוורן) נצרף החומר לתא ודבורה שניה האחראית על התא שוב מעלה ומורידה ומתסיסה עד שהיא חותמת אותו בדונג-שעוה.
מי חותם לאדם? זה זמן ראש השנה, יום הכיפורים עד סוכות.
דבורה-ש', הרי דב"ש-רא"י מאת שד"י-בר"א לברר רפ"ח ניצוצין של האדם, קרי נפש-פרח. והוא האדם לא יבין את התהליכים, את עבודת הקדש המתרחשת מתחת לחוטמו כל העת בזמן חייו מונחים לפני המאזנים.
לשון עץ החיים עתידה להמיר את הצוף לדבש מלכות ויכולה להאביד הכל בשל בורות האדם.
כידוע ביד לשון האדם נמצא החיים והמות. 
חיי הכוורת הרוחשת כקריה משגשגת עמוסה וסואנת, הומה באנשי מקצוע המעולים שבמעולים. החל בפועלים ושומרי סף וכלה באדריכלים, מהנדסים וכימאים.
המדהים שבענין הכל מתרחש בחשך מוחלט. במערך עיני התשבץ של הדבורה, עיניות המכילות כ6000 מראות, תדע לנווט את דרכה לפרחים שבשדה ומשם בחזרה לפי מעלות קרני אור השמש תשוב אל הכוורת.
הדבורה העמלה אינה יודעת מנוחה מהי. אינה נהנית מצוף הדבש. לא מחופש. עושה עבודתה ללא ליאות עד תומתה.
על הכל שולטת רוח הכוורת המניעה ברוחה את הדבורים, הזכרים והמלכה. הכל יודעים שלחיי הכוורת ונתיניה הכל זמני. ולפיכך מנצלים כל רגע נתון, כאשר הכל נעשה בלחץ של זמן.
תהלים פרק יט, פסוק יא
הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנפֶת צוּפִים:
פסוק יג
שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי:
הדבש משום צבעו זהב נושא גבורה אל תוך נה"י דמלכות. משם שואבת ומתקנת הדבורה את הצוף "מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי".
משלי פרק טז
פסוק כד
צוּף-דְּבַשׁ אִמְרֵי-נעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם:
פסוק כה
יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי-אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי-מָוֶת:
פסוק כו
נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי-אָכַף עָלָיו פִּיהוּ:
מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד שומעים דברי תורה ונהנים ממטעמיה. מעלות התורה ודרכיה מיטיבים עם האדם מרוממים את רוחו, משיבים נפשו, מרפאים בשרו.
עמלה הדבורה על הוצאת הצוף מהפרח, זה להוציא ב"ר מרפ"ח ניצוצין משל האדם המסתיר אותם מתחת לבו העשירי. הרי יכול הצוף של האדם להכיל דרך "וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי-מָוֶת" יכול הצוף להרבות הדבש כמאמר "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי-אִישׁ" ויצליח לגעת בתמצית החיים מתוך רפ"ח ניצוצין ויחיה נפשו.
משלי פרק כז, פסוק טז
צפְנֶיהָ צָפַן-רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא:
כאמור מצוף ואבקנים עלה "צפְנֶיהָ צָפַן-רוּחַ" להשיב נפש משום 'תיקון מזון' ומלא האדם את כרסו "וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא" עולה במנין 'קיבת הדבש'.
מפעל הדבורים ואורחותיהם ניתן למצוא בו הקבלה לשעבוד בני ישראל במצרים, ענין משה בעם ויציאת מצרים, יוסף וירידתו ועליתו עד למלכות.
כבר דובר על משקל הסוד שמונים 20, ואיחודם מאה.
שמונים, עשרים, מאה 
נראה זאת כך: שמונים על שום שבע שפע, שומן וחלב, בשר ומלאות עד שאדם מאבד מאורחותיו ומדרכו.
עשרים על שום ע'-שרים אלו שבעים מזקני העם מעולם האצילות. כתר דאצילות, מידות נעלות וחלוקת התורה לרגלי הר סיני.
מאה על שום לו"י הוא משה המאחד הכל.
מכאן ניתן להבין מדוע זכה משה למות בגיל מאה ועשרים. יען כי שלמות הכתר טהור עשרים עולה עד מאה הוא לוי.
1. בראשית פרק ו
פסוק ג
וַיּאמֶר יְהוָה לא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָשָר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה
וְעֶשְרִים שָׁנָה:
2. דברים פרק לד, פסוק ז
וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְרִים שָׁנָה בְּמתוֹ לא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלא נָס לֵחה:
בגיל עשרים הורג משה את המצרי ובגיל שמונים עומד לפני פרעה בבקשתו, שלח את עמי.
שמות פרק ב
פסוק יא
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:
פסוק יב
וַיִּפֶן כּה וָכה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
"וַיִּגְדַּל משֶׁה" זה עשרים כתר. זמן משה להתקן. הרי בנקודת זמן זו הוא מפריד בין מצרי לבין המצרי. הראשון מ'-צרי אלו משנאי והשני כערכו משה-המצרי, זו מראה ושיעור קומה.
לרדות הדבש, זה זמן עשרים בו מפרידים העיקר מן הטפל בכח החיות. זה זמן נטיעת הזרע "וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" עד יעלה בקדש ויצמח פורקנא.
רדיה, ענין לרדות בעם ולשעבדו. אחר להוציא הרעים, לברור, להוציא הטובים ולהביאם לישראל, ארץ זבת חלב ודבש.
הולך משה למדין אל יתרו נוטל הצוף ומשפרו – מתחתן עם צפרה ומביא שני בנים: גרשם ואליעזר – עד מוכנותו לעמוד לפני פרעה כשהוא בן שמונים.
'משה ושני בניו גרשם אליעזר' עולה במנין דבש במילוי. כאמור ג"ר-ש"ם מעלה עליו את ראשית הזרע בארץ נכריה לא לו מעטה עליו אלי-עזר, אחרת אלי-זרע העולים לארץ ישראל לישב בה ולהפריח בה את השממה.
הזהב זהוב כצבעה של הדבורה, כצבעו של הדבש, נתון בסימני קרני שמש העולה לאור.
דב"ש במילוי (דלת בית שין) מתקבל בגימטריה 1206, זה א'-ו"ר.
מטיל זהב משל הטלת המלכה ביצים, זה נהפך לגלם. מוכן לשמש כזהב טהור אחרי שהוצאו ממנו הסיגים כלי משכן ומנחה.
בני ישראל עבדו עבודת פר"ך להוציא רפ"ח ניצוצין בכח המחשבה (מעשה הדבורה).
אם יש לאדם על מי להשען, וידע שכח האלהים בתוכו, יברור את הטוב מהרע. לא ידע, תחשב לו עבודת פרך וסבלותיו עמו.
"פרך" אחרת פ"ה-ר"ך ענין תורה שבעל פה. עבודת פרך דבר מר שצריך להמתיקו. הדבורה הנוטלת הצוף בפיה ובקיבת הדבש ולרגליה אבקנים אלו מרים צריכה להשפיע עליהם, מלשון שפע עד יומתקו דינם.
יוסף נמכר בעשרים כסף.
בראשית פרק לז
פסוק כח
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת
יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:
מכאן ניתן לראות בְּעֶשְרִים כָּסֶף עם יוסף' עולה במנין "כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה יְהוָה אֱלהִים", זה מעלת הכתר.
מתיקות הדבש: 
1. בראשית פרק מג
פסוק יא
וַיּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זאת עֲשׁוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכאת וָלט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים:
"וּמְעַט דְּבַשׁ" שיזכור את טבעה של ארץ זבת חלב ודבש.
2. ויקרא פרק ב
פסוק יא
כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לא תֵעָשֶה חָמֵץ כִּי כָל שְאר וְכָל דְּבַשׁ לא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָֹה:
הדבש ידוע כמחזק 'זרע עצמות' הוא כח און הזכר
כנאמר
משלי פרק טז
פסוק כד
צוּף-דְּבַשׁ אִמְרֵי-נעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם:
מולו עומדת הנקבה עם ריחה, ריח מתקתק כמשל הדבש כנאמר "כָלשְאר וְכָל דְּבַשׁ לא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָֹה" ואין מערבים בה דבש משום חטאם של אדם וחוה עת אכלו מעץ הדעת וארו עיניהם. נגיעה באיסור זה כמוהו כחיזוק ספירת הנצח, במשמעות כפולה ספירת זרע בנצח.
3. תהלים פרק כב
פסוק טו
כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל-עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי:
4. שמות פרק טז
פסוק לא
וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:
5. בראשית פרק ג
פסוק ה
כִּיידֵעַאֱלהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלהִים ידְעֵי טוֹב
וָרָע:
פסוק ו
וַתֵּרֶאהָאִשָּׁהכִּיטוֹבהָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְכִּיל
וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיּאכַל:
פסוק ז
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׁוּ לָהֶם חֲגרת:
6. שמואל א פרק יד
פסוק כד
וְאִישׁ-יִשְרָאֵל נִגַּשׁ בַּיּוֹם הַהוּא וַיּאֶל שָׁאוּל אֶת-הָעָם לֵאמר אָרוּר האִישׁ אֲשֶׁר-יאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאיְבַי וְלא טָעַם כָּל-הָעָם לָחֶם:
פסוק כה
וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה:
פסוק כו
וַיָּבא הָעָם אֶל-הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין-מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל-פִּיו כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְּׁבֻעָה:
שיר השירים פרק ה, פסוק א
בָּאתִילְגַנִּיאֲחתִיכַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי
עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים:
פסוק כז
וְיוֹנָתָן לא-שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו (וַתָּראְנָה) וַתָּארְנָה עֵינָיו:
נדר 'יונתן נדר' על שום "עבֵד אֱדם עִיר דָּוִד בְּשִמְחָה" אחרת ע"ב-א"ד-דמע-ירד-דבש-מחה כמשקל שמשון עת רדה דבש מגוית האריה.
אשרי האיש הזוכה לראות מפרי כפיו פירות. להיות במקום הנכון ולא לטעות ואו לתהות. להרגיש את זה מבפנים. לראות את האור בקצה המנהרה. לטעום ולהתחיל לראות.
שמואל ב פרק ו
פסוק יב
וַיֻּגַּדלַמֶּלֶךְדָּוִד לֵאמר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-בֵּית עבֵד אֱדם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן
הָאֱלהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת-אֲרוֹן הָאֱלהִים מִבֵּית עבֵד אֱדם עִיר דָּוִד בְּשִמְחָה:
דבש הוא צדו השני לטעם טיפת זרע סרוחה ממנה בא אדם. יש בו גאוה המפעיל את היצר טו"ר (טוב ורע).
"יערת הדבש" היא 'חלת דבש' העולה במנין "בַּחשֶׁךְ רָאוּ אוֹר" כנאמר
ישעיה פרק ט
פסוק א
הָעָם הַהלְכִים בַּחשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל ישְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם:
כך מצד אחד אין לערב שאר עם דבש עת הקטרה משום "לאתֵעָשֶהחָמֵץ" ומצד שני תעשה מתוק, הוא הדבש ויצאו מחשך אל אור כמעשה יציאת מצרים.
פסוק כח
וַיַּעַןאִישׁמֵהָעָםוַיּאמֶרהַשְׁבֵּעַהִשְׁבִּיעַאָבִיךָאֶת-הָעָםלֵאמראָרוּרהָאִישׁ
אֲשֶׁר-יאכַל לֶחֶם הַיּוֹם וַיָּעַף הָעָם:
פסוק כט
וַיּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת-הָאָרֶץ רְאוּ-נָא כִּי-ארוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה:
מדוע ציין יונתן "עָכַר אָבִי אֶת-הָאָרֶץ"? הרי תפקידו של יונתן להאיר ולחזק זרעו של דוד כנאמר "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד". כידוע דבש במילוי מתקבל 'שלמות נפש' אליה נצרך דוד בהגיעו למלכות דאצילות. יען כי בקש שאול בחרבו ולא מכח האלהים להתנגד למלוכה.
שמואל א פרק יח
פסוק א
וַיְהִי כְּכַלּתוֹ לְדַבֵּראֶל-שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד (וַיֶּאֱהָבֵוּ) וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ:
פסוק מג
וַיּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִיתָה וַיַּגֶּד-לוֹ יוֹנָתָן וַיּאמֶר טָעם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת:
פסוק מה
וַיּאמֶרהָעָםאֶל-שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזּאת בְּיִשְרָאֵל
חָלִילָה חַי-יְהוָה אִם-יִפּל מִשַּׂעֲרַת ראשׁוֹ אַרְצָה כִּי-עִם-אֱלהִים עָשָה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן וְלא-מֵת:
מתוך כך 'יונתן זרע בהלה' בפלשתים ובדוד 'יונתן זרע בהלו' יחדו מתקבל 'פטום קטורת' על שום "כָלשְאר וְכָל דְּבַשׁ לא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָֹה" כמו רק דוד זכה לקבל דבש בזרעו. 'דבש דוד' עולה ש"ך דינים שזוככו, או אז דוד זוכה ליורש הוא שלמה להקים את הבית המקדש.
שמואל א פרק יט
פסוק ד
וַיְדַבֵּריְהוֹנָתָןבְּדָוִדטוֹבאֶל-שָׁאוּלאָבִיווַיּאמֶראֵלָיו אַל-יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד כִּי לוֹא חָטָא לָךְ וְכִי מַעֲשָיו טוֹב-לְךָ מְאד:
"וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב" עולה במנין 'טיפת זרע'.
יהונתן מספק לדוד
שמואל א פרק יח, פסוק ג
וַיִּכְרת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אתוֹ כְּנַפְשׁוֹ:
פסוק ד
וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת-הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד-חַרְבּוֹ וְעַד-קַשְׁתּוֹ וְעַד-חֲגרוֹ:
"המעיל וּמַדָּיו וְעַד-חַרְבּוֹ וְעַד-קַשְׁתּוֹ וְעַד-חֲגרוֹ" זה עולה בגימטריה טו"ב פעמים מא"ה אחרת טו"ב מא"ה הוא 'אל חי דוד'.
שמואל א פרק כ
פסוק א
וַיִּבְרַחדָּוִד(מִנָּוֹית) מִנָּיוֹתבָּרָמָהוַיָּבא וַיּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִיתִי מֶה-עֲונִי
וּמֶה-חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשִׁי:
פסוק ב
וַיּאמֶרלוֹ חָלִילָה לא תָמוּת הִנֵּה (לוֹ ַעֲשֶה) לא-יַעֲשֶה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטן וְלא יִגְלֶה אֶת-אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זאת:
פסוק ג
וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיּאמֶר יָדעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיּאמֶר אַל-יֵדַע-זאת יְהוֹנָתָן פֶּן-יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי-יְהוָה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת:
איוב פרק כט
פסוק ג
בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי ראשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חשֶׁךְ:
מצד אחד "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי ראשִׁי" יונתן זרע בהלו דוד ואת חלקו מלא "לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חשֶׁךְ" הוא 'הר הבית' שאינו נמצא אלא בידי המוסלמים שבנו עליו מסגד.
