תפילת הערער

תפילת ערער:

עם ישראל זכה לקיים מדינה משלו בארץ ישראל המובטחת לו מאבות אבותיו. לקח לו אלפיים שנות גלות להבטיח את מקומו. סיכויו להחזיר לעצמו את הכתר, לבוא אל הנחלה, היו אפסיים – כי הוא היה כערער בערבה. עם ישראל עבר תלאות וגלות כשהוא נמשל לערער, 'נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן' שכל הזמן הוא צריך ליפול, לעלות ושוב ליפול ושוב לעלות.

ירמיה פרק יז, פסוק ו

וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב:

"וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה" הרי קוץ מבחוץ ופרי מבפנים, כי צריך היה להחזיק מעמד בתנאים קשים שלא יכלה. ערער שהוא בודד ועזוב מצד אחד וערער שהוא יחודי ופלאי מצד שני. מתבקש הערער לסמוך רק על האלהים כשזה מבטל את האמונה בכוחו של האדם. ערע"ר עם עצמו מתקבל ישרא"ל. כי אין לישראל מלבד האלהים. כמו מישהו נמצא על הקצה והקצה לא נגמר.

אדם הוא חף מפשע עד שיוכח שהוא אשם. אדם הוא אשם עד שתתקבל חפותו – הערעור שלו.

תהלים פרק קב, פסוק יח

פָּנָה אֶל-תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא-בָזָה אֶת-תְּפִלָּתָם:

שישראל כגוף אחד פונים לאלהים לעזרה בקשתם מתקבלת.

זוהר קלא/א

אמר רבי חזקיה אי תימא דכל גופין דעלמא יקומון ויתערון מעפרא אינון גופין דאתנטיעו בנשמתא חדא מה תהא מנייהו, אמר רבי יוסי אינון גופין דלא זכו ולא אצלחו הרי אינון כלא הוו כמה דהוו עץ יבש בההיא עלמא הכי נמי בההוא זמנא וגופא בתראה דאתנטע ואצלח ונטל שרשי' כדקא יאות יקום, ועליה כתיב (ירמיה י"ז) והיה כעץ שתול על מים וגו' והיה עלהו רענן וגו', דעבד איבין ונטע שרשין ואצלח כדקא יאות ועל ההוא גופא קדמאה דלא עבד איבין ולא נטע שרשין (ולא זכה ולא אצלח) כתיב (שם) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב וגו' כי יבא טוב דא תחיית המתים,

כל הגופים יקומו ויתנערו מעפר כנטיעות. למרבה המזל יהיו כאלה ששארם יהיה יבש ללא שרש בסוד "מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי". לעומתם יהיו כאלה עם שרש כעץ שתול על פלגי מים. ולמרות זאת התורה מציינת כי כוחם בעזרתם לזולת, וכי תרומתם גדולה לא פחות משום קיומם.

מבחינה נוספת מציינים את מי שדבריו אינם טובים כמעשיו לומר כי הוא "כערער בערבה". אין לו מילה או שלמילה שלו אין לו אחריות עליו.

תהלים פרק קלז, פסוק ז

זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ:

"עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" כי ערער נמצא בין הפטיש לסדן, בין חורבן לתקומה, בין סיום המלכות לכתר. זו נקודת ההתעוררות, מקור הזכרון משל השכחה. מתחת לערער עומד הצור.

ישעיה פרק כו, פסוק ד

בִּטְחוּ בַיהֹוָה עֲדֵי-עַד כִּי בְּיָהּ יְהֹוָה צוּר עוֹלָמִים:

'ערו ערו צור' הולך אחר "תשכח ימיני". ככל שאדם יורד מנכסיו כך הוא מתקרב ליסוד שבו. מוריד מעליו את הקליפות נשאר הוא.