פסח: נקיון וחמץ

פסח: נקיון חמץ ומה שבינהם 

פסח נוגע בכולנו ממקום של חמץ. חמץ, מה אתה מחמיץ ומצה, מצאת תאמין, זה תמצית הקיום האנושי.

אדם חי בתוך גבולות אשר תוחמים אותו ואת ידיעותיו. כל עוד הוא מוגבל בהם הם יהיו לו לעיניים. רצון של אדם המתקשר בהשתדלות יכול להביא אדם להתעלות, זה מקום שהוא מעבר לבינה. כאילו האדם תלוי בבינה שלו והוא מבקש להציב את הגבולות שלו צעד אחד יותר. מאמץ זה יכול להקפיץ את הידע שלו, יכול להביא אותו למחשבה שיש בידו משהו יקר ערך והוא יכול להשתמש בו בתבונה. מעבר לבינה הוא שלב שהאדם כבר נוגע לא נוגע בשאר רוח. זו נקודת אור הטמונה באדם המביאה אותו ללידה מחדש, ליצירה שיש בה מהות חדשה, אהבה גדולה ושמחה.

פסח נוגע בכולם ממקום של חמץ. יש לבער את החמץ מנקודת האור ולא מנקודת החשך כי הכל הפוך. לפיכך הרצון של האדם בעצם לחזור לנקודת רגע הלידה בה ניתנה בו נשמת חיים אשר תאפשר לו לחזור לרחם, זמן בקיעת המים, חצית ים סוף. כפי שניתן להיווכח ההליכה היא אחורנית וזו יציאת מצרים, כי זמן חמץ הוא מהתמצית. חמץ חסר ן' ממקום החמצן. כאמור נקודת האור עת נשמת חיים נכנסה בו מבקש האדם לנוע בתווך חמצן בין שאיפה לנשיפה, כשבתווך הוא נע בעצם על ארבע אחוזים, זו נקודת המהלך בין 21 אחוזי חמצן ל-17 אתנחתא.

אם כן ספירת העומר נמשכת חמישים יום בעירוב החמצן עד קבלת התורה ביום החמישים. נקודת החמץ היא התחלת חיים והאדם כמו צריך לברך עליה, לבער את החמץ מתוכו על מנת להשיב ימיו כקדם, להודות על יציאתו לאוויר העולם, על רגעי נשימתו העכשווים. ניתן לדמות זאת לרצון השועל לחזור לכרם מחצבתו כשעליו להשיל משקל, לימי ח"י דקות, זמן החמץ נקודת המצה, שאר הגוף.

ישעיה פרק, פסוק כב

חִדְלוּ לָכֶם מִן-הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי-בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא:

כל השנה החמצן בוער בגופו של האדם משמשת אותו לייצור אנרגיה, כשזו הולכת אחר "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". ואם רק ימצא הבער את הידע, יתחבר לבינה שהיא מעבר לבינתו, יתעלה לנקודת שאר רוח ויזכה בחירות, ממקום של עבדות חומר לעבד הרוח.

אם אדם צריך להחליט מה הוא לוקח עמו מביתו, כשיש לו חמש דקות עד שביתו נמחק הוא יקח תמיד את החירות שלו – תפילין, סידור, תמונות למזכרת. בחירת החירות היא ייחוד האדם את האלהים בסוד "שויתי הויה לנגדי תמיד".

למרות שאביב מסמל התחדשות תחילתו המוקדמת מצוייה בגרעין הקבור באדמה. כשהוא בחושך מבקש לצאת אל האור, אל החירות העצמית, אל הפוטנציאל הגלום בו. לכן, רגע לפני, הוא אוכל מצה לשם צמצום הדרך שתוביל אותו אל החופש הגדול. כך ממקום של 'אין קמח אין תורה' הוא מבטל את החמץ (קמח-חמץ) עולה אל ק"ץ כל ח"י הוא יצח"ק המצוי ביסוד המעלה.

חמץ שיש בו תסיסה.

שמות פרק יב

פסוק מב

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:

גרעין החטה מכיל שנים עשר אחוזים של חלבון הנקרא גלוטן (דבק בצק). כאשר מערבבים קמח החיטה במים מקבל הגלוטן את הבצק המאפיין גמישות וחוזק. לבצק כשמונים אחוז עמילן. עם הוספת שמרים לבצק, חיידקים החיים ללא חמצן, הם מפרקים את העמילן לסוכר באמצעות אנזימים. כך על דרך התסיסה החיידקים מתרבים ובדרך מפיקים את האנרגיה הדרושה להם. התוצאה, אלכוהול, דו תחמוצת הפחמן ומים. אז מתקבלת בועה של דו תחמוצת הפחמן הכלואה בתוך הגלוטן. בעת האפיה מתנדף האלכוהול, הגלוטן מתקשה, ונוצר לחם.

בעצם מתבקש היהודי שלא להוסיף שמרים ורק לבחוש ללא תסיסה ח"י דקות.

תהלים פרק יט

פסוק יב

גַּם-עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב:

כל השנה אדם אפוף ומוסתר מעיני הניצוצות דקדושה יען כי החמץ מסמא דרכו אליהם בשל חילוף חומרים. התסיסה הנובעת ממקור "עֵקֶב רָב" משל 'ערב רב' נדרש היהודי להמנע ובכך הוא חוזר לשורשיותו.

ישעיה פרק א

פסוק ג

יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:

חילוף חומרים מתרחש בנשימה ובשאיפה בדרך של שאיפת חמצן (אוקסי-גן הוא גן-שור) ובנשיפת דו תחמוצת הפחמן (קרבון אחרת רקבון). האדם זוכה לקבל את החמצן על די המרת האור פוטוסינתזה לחמצן על ידי הצמחים בסוד "בעליו" והוא פולט חזרה דרך "קנהו" – הוא קנה הנשימה.

איוב פרק ו, פסוק ה

הֲיִנְהַק-פֶּרֶא עֲלֵי-דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה-שּׁוֹר עַל-בְּלִילוֹ:

"בלילו" היא המחמצת האסורה בפסח.

ישעיה פרק נד

פסוק טז

(הִןֵ ) [הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל:

"חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם" הוא בסוד 'פחמן דו חמצני'. זכרו כי ישנם 365 יום חסר 7 ימי פסח מתקבל נח"ש. פעולת התא דורשת אנרגיה ממקור של אור וחום בגימטריה אר"ס. יחדו מתקבל מנגנון אנטי ארס נחש בפסח. אם תרצו, תא חי אינו מסוגל לאגור חשמל או חום ולהשתמש בזה מאוחר יותר. לפיכך נוצרה במרוצת הדורות מולקולת אי.טי.פי, אשר מכונה מטבע אנרגיה של התא.

דברים פרק כב, פסוק י

לֹא-תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:

בערת החשמל תחילתה בשאיפת החמצן (הוא השור) המייצרת אנרגיה ובצורך באכסונה, זה קיום החומר של התא (הוא החמור). זכרו כי חמירא בארמית הינה חמץ. ויש להחמיר בפסח לבל יראה חמץ.

יציאת מצרים טומנת בחובה את רצון האדם להגיע לחירות, זה בתנאי גאולה בזמן בסוד "בעתה אחישנה". הרי זו אינה יציאה שממנה לא חוזרים כי אם מאבק אישי וקבוצתי על מהות החיים כל החיים הנזקקים לצלילים הגבוהים של בירור ניצוצות דקדושה, שהם תנאי ליציאת ישראל ממצרים בהשאילם זהב וכסף ושמלות, לצאת ברכוש גדול. אם כן, זה אינו חומר רגיל כי אם אנרגיה טהורה שלא כל אחד יכול להחזיקה ולכבשה. אלו הם זכויות שמתי מעט יכולים לשמרם. היכולת לגבור על החומר, להתעלות מעל ולזכות את הנפש בשאר רוח, לשמור על הקיים, במובן חומר על טבעי שהוא מעל הטבע – זו היציאה אל החירות בדרך של עבודה פנימית. זהו רק תחילת השלב לספירת העמר בדרך של טוויה שתי וערב.

במהלך כל השנה אדם מתפיח את הונו, נוהג מנהג של עשירים – כסף בא לכסף. בפסח הוא נדרש לגבור על החומר, נדרש הוא להוציא יקר מזולל, טהור מטמא.

מובן שזאת עושים על ידי מעשר וצדקה, כוונות והשתדלות.

ישעיה פרק ס

פסוק כב

הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְהֹוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:

ירמיה פרק טו

פסוק יט

לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהֹוָה אִם-תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא-תָשׁוּב אֲלֵיהֶם:

פעולת החיידקים:

ישעיה פרק ט

פסוק יג

וַיַּכְרֵת יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד:

"רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן" אחרת 'ראשו זנב כף הוא מגנו' כידוע לחיידקים קיים דופן תא המגן עליו.

ישעיה פרק ט, פסוק א

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם:

פסוק ב

הִרְבִּיתָ הַגּוֹי (לֹא) [לוֹ] הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל:

"יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם הִרְבִּיתָ" יען כי החייקים מהם טובים ומהם רעים.

הקשר בין פורים לפסח:

שמות פרק לד

פסוק יז

אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה-לָּךְ:

פסוק יח

אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם:

הפרש הימים בין פורים לפסח הינו שלשים יום.

זוהר שמות קפב א

כתיב (שם לד) אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמר, מאי (עביד) האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה מאן דאכיל חמץ בפסח (כאלו עביד כו"ם למפלח לגרמיה דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח) כמאן דפלח לכו"ם איהו, ת"ח כד נפקו ישראל ממצרים נפקו מרשו דלהון מרשו אחרא מההוא רשו דאקרי חמץ נהמא בישא ועל דא אקרי כו"ם הכי ודא איהו רזא דיצר הרע פולחנא נוכראה, דאקרי אוף הכי שאור ודא איהו יצר הרע דהכי איהו יצר הרע בבר נש כחמיר בעיסה, עאל במעוי דבר נש זעיר זעיר ולבתר אסגי ביה עד דכל גופא אתערב בהדיה, ודא איהו כו"ם, ועל דא כתיב (תהלים פא) לא יהיה בך אל זר, אל זר ודאי, את חג המצות תשמר, רבי יהודה פתח (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, האי קרא אוקמוה, אבל מאי חדלו לכם מן האדם וכי אזהר ליה לבר נש לאתמנע משאר בני נשא, אוף אינון נמי לגביה, ישתכחון בני נשא דלא יקרבון אלין באלין לעלמין,

משלי פרק ט

פסוק ב

טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ:

מסכה קשורה לפורים וקשורה לשתיה. פסח קשור למחמצת ולשאור שבעסה הקשור לקמח – אלו חמשה מיני דגן. בפורים אדם מתבקש לשתות עד-דלא-ידע.

ליהודי ישנה הוראה לבל יעשה לו אלהים אחרים, אלהי מסכה, אל זר לא יראה לו.

פסוק ה

לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי: