גירוש אדם מגן עדן: נפילת אדם

נפילת האדם החלה עם הגירוש מגן עדן 

נפילת אדם החלה עם הגירוש מגן עדן דבר שהוביל עמו מהפכה. למעשה הגירוש כולו שייך לאות ח' (זו האות שיש בה חט"א וח"ת). צריך לראות את התמונה בתלת מימד. האות ח' שנשאה עמה את הערך חט"א בעצם הולידה עמה את החיים עלי אדמות בבחינת "ארור אתה מן האדמה" ו"בזעת אפיך תאכל לחם". מכאן נולד הגילוי המסמל את הדרך בה האות ח' עולה ויורדת, מגלה ומסתירה את הצופן לאדם.

חשבו את סדר האותיות כך:

ד-ח ז-כ ט-ג י-ב ל-ו מ-ה ן-ד ס-ע פ-צ ק-ר ש-ת

עכשו נעשה סדר באותיות שאפשרו את נפילת האדם ודרך תיקונו. מרגע שנפל האדם עם האות ח', זו הביאה עמה מבחינתו, חשך. החשך המצוי בארבע צדדי עולם: צפון דרום מזרח ומערב כמשקל חיים מצד ימין, מוות מצד שמאל, מעלה שמים המבטאים את הרוח ומטה את התהום משל ארץ.עם כן, מרגע הנפילה, חשכו עיניו של האדם או אורו עיניו ליום חדש, דבר המחייב אותו להצטייד בלבוש ומזון. מאוחר יותר יבקש לעצמו קורת גג ואת הרצון העז (הוא היצר) להקים משפחה, משל פרו ורבו.

הנפילה היא בבחינת צנחן המחזיק בשתי ידיו מצנח, אחרת חמצן. כל הסיכויים נגדו כל הסיכויים לטובתו.

ז-כ כאמור האות ז' היא אות המבקשת מהאדם להתחיל לנוע, לא לעמוד במקום. התנועה היא בעצם החיות שלו, היא חלק מהמושג בקבלה הנקרא חיה, חלק עליון הנשלט על יד האות כ' (יחדו ז"ך – מקור השמן הנאצל מהחכמה).

שמות פרק כז

פסוק כ

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:

ג-ט אלו אותיות הפוכות ומנוגדות המביאות את האדם לדרגה רוחנית או גשמית, תלוי בהסתכלות שלו את החיים. ג' זו אות המבקשת מהאדם לגמול לאחרים את שפר עליו, משל צדקה. ואלו האות ט' היא אות המספקת לאדם כגמולו בבחינת "צדק ורע לו רשע וטוב לו". ואדם לא ידע להבחין ביניהם כי כל אשר יעשה האלהים בין רע טוב יהיה לו.

ב-י מביאה את האדם להכרה שכל מה שיש לו הוא בבחינת מעשה שקדם למחשבה (הרי הואמתחתן ולאחר מספר שנים הוא מגלה אם עשה עסקה טוב האם לאו). אדם מבין כי הדרך שלו לשרוד את החיים זה להקים בית ולשם כך הוא נזקק לחצי השני שלו, בסוד זיווג. בית שיש בו התחלה, והוא צעיר ורענן, מוכן לאתגרים. בתוך הזוגיות הוא נדרש לחפש אחר האור, לדעת להעריך את מה שיש לו. זוכר הוא את המשפט, "מאחורי גבר מצליח עומדת אשתו".

האות ב' בהיפוכה היא כסא המלך שבראשה נצבת האות י' בבחינת בראשית, הרי בראש-י"ת.

ל-ו לרוב רואה רק את עצמו במראה, הרי כבר למד כי "העולם נברא בשבילו". אז מרגע זה הוא מתחיל לזחול הוא מחפש לו קרקע, בבחינת יסוד, להקים עליו את דרכו, רוצה לממש אתלימודיו, רוצה לפלס לו את הדרך הישר אל החומר. בכך הוא משלב בין חומר לידע, בין הנאה ועסקים.

מ-ה עכשו הוא יכול להקרא אדם, איש, מישהו שיש לו הכרה ומשפחה משלו. מישהו שבמו ידיו בנה את החיים. אפשר להשען עליו. הנסיון הולך לפניו וגם המוניטין. למעשה דעתו כמו מחשבתו כבר מקובעת. הוא מתחיל לראות כבר את דור ההמשך. הוא יודע שכל מה שהוא עושה זה כבר לספק לדור ההמשך את קיומו.

ד-ן עכשו שהוא נמצא באמצע החיים יודע כי יש מחיר לכל מה שעשה ונגע. מכאן מבקש לו להמשיך את השפע שהורגל עליו, את החכמה שירש, את האמונה ששמר קרוב לחזהו. ההחלטות עכשו כבר יותר משמעותיות. אפילו החלטה לכאן או לשם כבר אינה התשובה הנכונה – הוא מרגיש.

ע-ס הוא מרגיש שהבריאות שלו קשורה אכשהוא לדורות שעברו. הוא מרגיש שהכוחות שלו אינם כפי שהיו. הוא צריך להתאמץ כפליים. הוא מרגיש שהוא אינו לבד בחיים, הוא אינו היחידי הנושא בעול החיים. יש לו הרגשה שהדור הממשיך קשור איכשהוא לדור הקודם. והוא צריך ללמוד למשוך את המרכבה בצורה היציבה לו.הוא מבין שיש לכל הסיפור הזה קשר לעץ החיים, עץ הדי.אן.אי.

פ-צ מסתבר לו שקיים קשר בין הנפש לרוח. בין מה שהוא מרגיש לבין מה שיוצא מפיו. הוא כבר לומד לחוש את החיים. הוא מבקש להתחבר, הוא רוצה להיות נוכח בחייו, מבקש להשפיע. הוא חושב על לימודים רוחניים, אולי חזרה למקורות.

ר-ק
"והבור רק אין בו מים". כי כל מה שהוא עושה כבר מקבל ערך של אחריות. עולם החומר לא לבדו יחיה האדם.

ש-ת יודע האדם שתכלית חייו היא מהותו. הזכות לחיות בחיים האלה ולשמור על ערכם. מבקש הוא לחבר בין הקצוות, בין העולמות. יודע כי הכל גלגל – פעם אתה למעלה ופעם למטה. וכשאתה למטה אתה מקבל כוחות שמעבר לך ואלו עוזרים לך לעלות. "אל יאוש" הוא מעודד עצמו שכל החיים הם רגע אחד, תמצית אחת, שיש לשאוף אותם בכל הכח לריאות (לשון ראיה ויראה).

נתחיל מהתחלה: 

נפילת האדם באה לו בהפתעה. הוא נפל לחשך כשהוא אינו יודע את הצפוי לו. לאט לאט החל לבנות לעצמו מערך חיים שיאפשר לו להעריך את חייו ואת הסכנות האורבות לו. בדומה לתחזית בנה סטטיסטיקות והסתברויות.

כאמור האות ח' כמבנה השער – שער בו יעברו הצדיקים וגם הרשעים. רצון האדם מחד לתקן את החטא ומאידך לקבל עליו את הגורל העמידו אותו בדילמה מוסרית.

אז אם האות ח' דמוית שער אז בטח שיש דלת – היא האות ד'. ללמדנו שסמכו אותו שתי אותיות עם נפילתו: האות א' הנעלמת לימינו והאות ד' לשמאלו. יחדו אח"ד. אלא שהאותיות הסמוכות לו א"ד הביאו בעצם את הנשימה הראשונה לקרבו, נשימת הארץ. החט"א כידוע מבקש את הקורבנות שלו ואלו האות ח"ת מתעלה מעל החומר מבקשת לקנות לו אחיזה ומנחה משל אומץ, דרך ארץ, רצון לבנות את מה שנהרס.

עם נפילתו של האדם נפל לחש"ך ותהום – זה ח'-ש"ך המלמד כי זכה ברפ"ח ניצוצין (9 פעמים ל"ב היא היחידה) מצד האחד ומצידו השני לב אחד – כי יצר לב האדם רע מנעוריו. הרי ש"כ דינים. זה האחרון יחד עם האות א' הנסתרת יעניק לו את חיות הזרע בשם א'-ש"ך.

כאמור נפילה אינה סוף דבר מבחינתו של האדם שכן היא מביאה עמה גם הזדמנויות חדשות. חלק מהם ילמדו אותו לזכור וחלק ילמדו אותו לשכוח, בבחינת מהיכן הוא בא לאן הוא הולך.

מעשה היחידה האחת יחד עם תשע פעמים לב יחדו 19, זה חוה. חוה שיש בתוכו את החוויה עמה יקבל נסיון, מצפון וגם לא מעט יצר (חוה היא חויה הנקרא נחש).

יש לזכור שהאות א' הנעלמת היא לטובתו של האדם שכן אם היא נגלית היא מביאה עמה שואה. כל מעשה הוא בבחינת תגובה מידית. האות א' מורכבת מהאות י' העליונה, י' תחתונה והאות ו' באמצעיתה. יחדו שם הוי"ה.

א ח ד

ד

ם

שתי האותיות הסמוכות לאות ח' – א' וד' הינם חלק מנשמת אדם, הרי א"ד חסר מ' לשלמותו. האות ם' בגימטריה 600 מצטרפת אליה אות ן' בגימטריה 700 יחדו 1300 (וגם מ"ן). שוב אח"ד. האות נ' באה מצידו הימני של משה, הרי נשמ"ה (זה מטה משה החוצה בעזרת ע"ב השמות את חצית ים סוף). האות ן' מצידו השמאלי היא של אהר"ן. לפיכך כשמשה מרים את ידיו גבר ישראל. שתי הנונין משמשות את הבסיס למשכן. ובתוכו אהרן הכהן נכנס לקדש הקדשים.

הכוחות הפועלים בתוך המשכן בנויים מהאות ז' המשמשת את התנועה החייתית. כאשר האות ז' מביאה עמה חיתיות היא בבחינת יורה לכל הכיוונים. אז מחזקת אותה האות ו' המסדרת את המקום – איחוד הכח. סידור המקום והאיזון שלו, הרי ז"ו המיצגת את האשה, בבחינת האשה הנשואה לגבר, לבעלה. ז"ו בגימטריה אח"ד. מענין כי האותיות ז"ו משלימות את האות ח' בכתיבה תמה.

אז יכול הזר"ע לצאת לרחמה. ואם החיה אינה נשמרת הזרע הינו ז"ר-ע', הרי פירצה.

עם ירידתו של האדם עלי אדמות ירד הנוזל אל גופו – ד"ם. ועם קבלתו את הנשמה התאחדו האותיות מ' ו-ח' וזכה במ"ח בבחינת חכמה, הרי אדם מדבר. כאשר האות ם' מלמדת על המקור (נקודת העיבור) שממנו הגיע בסוד "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

בראשית פרק ג

פסוק יט

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל- עָפָר תָּשׁוּב:

מענין כי רחמה של האם משמש את האות ד' (דלת), ובמנין ד' איברים יותר לה מהזכר (רמ"ח איברים פלוס רנ"ב יחדו ת"ק).

ולא רק, יען כי בתחילת דרכם המשותפת נחשבו ל"זכר ונקבה ברא אתם" ואחר הפריד בהם דרך הצלע. נתקבל כי באות ח' הופרדו (ח' בכתיבה תמה מורכבת מהאותיות ו' ו-ז' הרי ז"ו) וכך זכו להיות ד"ו האוחזים בשלם הוא מ"ה.

בראשית פרק א

פסוק כז

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

אח ד

דו

ם ה

חומר למחשבה:

דגי אילתית (אילת בגימטריה אמ"ת) או בשמם הלועזי סלמון (הוא שלמה המלך) מבקשים לשוב למקום הולדתם שם הם יזדווגו, יטילו את ביציהם. המיוחד בסיפור הוא, שבדרכם הם נטרפים החל בטורפי על דוגמת הכריש והלוויתן ועד לאריות הים וכלה בדוב ואדם שנקרים בדרכם. מהים המלוח הם מבקשים לשוב אל זכרונם הקדום, אל עברם, דרך מפלי המים המתוקים והכל הם עושים זאת נגד הזרם. נגד כל הסיכויים הם צריכים לעבור ולקפוץ מעל המפלים השוצפים, כשבכל דרכם סכנות שונות ומשונות.

לקראת סוף מסעם שנמשך ארבע שנים צבעם מתחלף מכסוף לאדום עז והם מזדווגים ומתים.

כל זה מזכיר את ענין הזרע. מיליוני זרעים נשפכים נפלטים אל רחמה של האשה. איזה מאמץ עליון עושים בדרכם אל הבכורה, לכבוש את הביצית על מנת להפרותה. ורק מעטים בודדים יעמדו במשימה.

האות ז' מצידה המקביל היא האות כ'. יחדו ז"ך, זה מקור השמן. לומר כי המבקש ללמוד תורה עליו להזדכך. מעולם הזי"ת עליו לעמוד כנגד מ"ר עד יגבר עליו ז"ך. נמצא כי ח'-מ"ר חזק לאין ערוך מהאדם כי הוא מושך אותו למטה. זו נקודת הטהור – הטהירא. התנצח ותוביל האנרגיה הגבוהה, משל הרוח, או יגבר החמ"ר ויוריד אדם שאולה.

מצד שני, כשהאות ח' מתהפכת על צידה (כ') היא מביאה עמה ז"כ-י"ה – זה מצב בו החסדים המאירים עומדים על ראש האדם.

כל העת מבקש האדם להמצא באיזון.

ג-ט – בעולם האיזון המאוזן מצוי הטבע. בטבע המופלא מתקיימים החיים בהרמוניה בסדר של עולה ויורד (שמש, שהיא שרשרת האור המתחלקת לאוויר לנשימה – דרך הצמח ועד לחמצן לאדם), חזק וחלש (זו שרשרת המזון מטורף על ועד לאחרון האורגניזם). לכל יש מקום (דומם צומח חי), ורק האדם לא מצא מקום לעצמו, כי את עצמו סרב לקבל.

בדרך למד האדם להבין שיש מחזוריות (יום ולילה, חשך ואור, טוב ורע) וכי חלל יש למלא או שהוא מתמלא מאליו, וגם כי תשלום יש לשלם בגין חוב.

ב-י – ואם הגדיל האדם לעשות אז למד לפזר את השקעותיו ולא לשים הכל בסל אחד. לא מחמת צניעות או זהירות כי אם בשל הצורך לזרוע את האדמה, כי מה שאתה זורע זה מה שאתה תקצור. ממקום שיש להחצין משל "חיצון" אל מקום של "פנים" שיש להפנים את זה. הרי מבקש לו האדם להאדיר את שמו ברבים, והוא הולך בדרך כל ארץ – ומשוויץ. זה חטא האגו והגאוה ונדרש לצמצם את מקומו בבחינת קרן אור המסוגלת לבקע חומר.

ם-ה – עם כניסתו של האדם אל החיים דרך ח'-מ"ה זוכה הוא להיות חלק משרשרת החיים, משל רוח מרחפת על פני המים. ה-ם' הינה 40 שבועות של העובר ברחם אמו (תשעה חדשי ליד"ה בגימטריה מ"ט). כך אדם שומר על מקומו המושג באמצעות דלת אמותיו. מ"ה בגימטריה אד"ם.

האות י' מצוייה במרכזה של העולם. היא המספקת את התחלת השפע, האור הגנוז ממקור האצילות הנאצלים מטה. יו"ד בגימטריה עשרים, היא הכתר העליון. נמצא אם כן את האות ח' שהיא בתחתית הירידה לשם חיי"ם. האות י' אוחזת בחיים כפי שניתן להיווכח במילה חיים שבמרכזה פעמים י' (זו המלכות).

כשהאותיות כ' ו-ל' נפגשות זה צירוף מדהים כמו שניים שלא התראו הרבה זמן. חיבוקים ונשיקות משל ייחוד הקדוש. כ' היא אות הצורה המשרטטת את פני האדם בבחינת צו"ר. ל' היא אות המבטאת את השימוש המושכל במתנה הוא החיים. נפילתו של האדם הולידה עמה הרבה הפתעות, והוא נדרש להשתמש בצורה ראויה ומושכלת בחייו – במתנה. לכן כשהאותיות הללו נפגשות הרי זה כנרות חנוכה – אלא לראותן בלבד. לדעת שהכל הוא זמני, לדעת כמה עומק לרדת, לדעת להעריך את כוחך, לדעת לחיות עם עצמך, עם מי שאתה. אם האדם למד לקבל את עצמו וחי בשלום עם הסביבה שלו יכול לנצל מעצמו ולו גם אחוז הקטן ממנו והוא יצמח לגבהים.

האות ל' היא המגדלור של החיים. כל הזמן מאירה את האדם, עליו ומחוצה לו, מבקשת ומציעה ללכת בנתיב הנכון לו. אות מסוגה יש בה תובענות ואיכפתיות לאן אדם יפנה שכן, לאן שאדם מבקש ללכת נותנים לו. האות ל' קשורה בפנימיותה לאות ב', הרי ל"ב. אלו תחילת החיים. מקבל האדם דרך צלחה והוא בוחר בבחינת, 'הכל צפוי והרשות נתונה'.

קהלת פרק יב

פסוק יד

כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל-נֶעְלָּם אִם-טוֹב וְאִם-רָע:

אם הזכר הנושא את האות ז' מזמן לו את הנקבה היא האות ם' יחדו מ"ז בסוד "כי טוב", כי מבקש לו להשיג תועלת בבחינת פרו ורבו.

בראשית פרק א

פסוק ד

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ:

אות ס'

נפילת האדם כיבדה אותו באות ס' (סמך) כי צריך היה לסמוך על מי שלידו. הנפילה בחשך (צמצום החשך מוליד חסך, לשון מסך) תרמה לו את עוקצה של ס' (אס אס) – היא תמצית הרעל בבחינת "יצר לב האדם רע מנעריו". איך יצליח האדם לגבור על הכעסים, מרמור או שנאה, כשיש רצון לפרוץ גבולות עת המציאות מטפחת אצלו חוסרים: "לא נתנו", "אין לי", "לכולם היה", זו הרגשת הקיפוח עד שמצא תחלופות נאותות בדמות סמים, אלכוהול, חברה (חבר במאפיה). הרצון להשתייך, הרצון לנקום, בטחון עצמי לקוי, ערך עצמי דל, העדר כלים למדו אותו שאולי אפשר להשיג דברים בכח, במרמה. הרצון להתעלות בדומה לרוחני רק שהפעם זה להתעלות במפח נפש. ניצול מיני, סביבה לא תומכת, העדר אהבה מולידים אצל האדם את יצר הנקמה. הרס עצמי, ארס ועד סרטן. ממקום של סובב, חומה והגנה בצורה, לשון לסמוך על, נפל האדם לעמקי התהום, כשבר כלי.

עולו של האדם נהפך לו לסבל. במקום לגבוה הוא נעשה אפאטי, מסכים לתנאים שנוצרו.

זכרו כי אנדרלנין משמש גם למרץ, תנועה ופעילות אקסטרה וגם דרך בה השיתוק מקבע את התגובה, הלם, אילם. זה מעשה הנחש, הכשת נחש, פחד, הלם קרב.

האות ס' מדומה להר געש, לא כדאי שהוא יתפרץ. לכן הוא צריך להיות כמוס כסוד. לא במקרה מתבקש האדם להבחין בין טוב ורע, כשהוא בשליטה יחסית.

בראשית פרק ב

פסוק ט

וַיַּצְמַח יְהוָֹה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

פסוק יז

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

לא במקרה התבקש האדם דרך האותיות ס"ר להשמר ולהזהר.

דברים פרק ה

פסוק כט

וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל:

ישעיה פרק כט, פסוק יא

וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל-יוֹדֵעַ (הסֵפֶר) [סֵפֶר] לֵאמֹר קְרָא נָא-זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:

"וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם" בבחינת תא חתום שיש בו הכל. מערכת סגורה היודעת את תפקידיה. במושגי חיים אנו משתמשים בידים ורגלים לתנועה ובניה וגם ראש למחשבה אז "הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה-תַּעֲשֶׂה וּפָעָלְךָ אֵין-יָדַיִם לוֹ" ואיך יודע התא את תפקידו?

ע

דרך התרוממותו של האדם קשורה לאות ע' (עין) במיוחד הנפילה מהחשך אל האור.

שמות פרק לד

פסוק ל

וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:

פסוק לג

וַיְכַל משֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו מַסְוֶה:

מטבעה של אבר זה המלמד על רצונו של האדם להדמות לבוראו בדרך השלילה – הראיה החומרית כמו "אני לא מאמין אם אני לא רואה", ועד לראיה החיובית – הראיה שבין הטוטפות שבין עיניך.

נצרך האדם ללמוד לא רק את חכמת המשל כי גם את חכמת הרש והעשיר. למד כי אנשים הולכים עם מעמדות והבדלים בצבעים, למד לקשור את כוחו להצלחתו כמו "אני בעשר אצבעות עשיתי זאת", ובתוך כל זאת העמיד את האגו שלו, היא ההילה ללכת לפניו. אחרי שכסה עצמו במלבושים של עור והתהדר בנוצות לא שלו החל להציץ לדשא של השכן – כי ירוק הוא. למד שיש עין הרע וקנאה, שמחה לאיד ולשון הרע, ולמרחיקים לכת אלו אף העיזו להציץ בערוה.

בראשית פרק מב

פסוק ט

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת- עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם:

החכמה כך למד היא להאציל סמכויות, לחבר חיבורים, לקשור גורלות ולהקרין על הסובב את הבטחון בערך העצמי שלו.

משלי פרק כח

פסוק יא

חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ:

במדבר פרק כב

פסוק ה

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ לִקְרֹא-לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי:

מתוך העין אנו מציצים, מתוך החרכים, והקרינה חוזרת אלינו. השאלה, כמה אתה מרחיק ראות? והאם אתה קצר ראיה? ואין מדובר בראיה הפיזית כי אם בראיה הרוחנית ובעומקה.

ומכיון שקיים קשר ישיר ועקיף אל תורשת האדם, זה הדי.אן.אי הרי שכל מה שיעשה האדם, זה גורלו ובחלקו יקיים את מזלו. ולא במקרה כל הדרכים הם בבחינת שבעים (ע') פנים לתורה.

אם האות ס' היא תא חתום המצוי בלחץ (סביבה טבעית לחיות בה), כשהוא רעיל לסביבה ולא לעצמו הרי האות ע' היא בבחינת משגר איתותים לסובב על מנת לקשר, לשון תקשורת, את מערכת העצבים והאימפולסים בין סוגי התא למח. היא ממירה אותות רוחניים לגיצים – קצרים חשמליים המעבירים את המידע שלהם לתא והחוצה.