בראשית הזמן

בראשית הזמן היה מימד הזמן

מימד הזמן, לפני הזמן היה זמן לא היה חיים בגוף, עת זמן בראשיתי אין סופי התהלך, חיו להם אדם וחוה בגן עדן. עם גירושם החל הזמן לפרוש כנפיים. עד התכווצותו של הזמן למימדי החיים פרצה מודעות הזמן מעבר לזמן ומצאה את מקומה. בזמן זה נוצרה תלות בחיים ובערכיות מוטיב הקבלה. עתה צריך היה לחכות לזמן להגיע ועמו בא המזון. זה צנור החיים המושפע מטוב ורע המחולק לעונות שפע שבע ורעב, גמול וקץ ועמו כליון ומות. מטבע הזמן פיתח מנגנון של התחדשות אין סופית ששורשו בנצח החיים.

טרם הזמן קבל זמן התרחשו בו התניות. ראשית היה צריך לקבל את האות ן', זה שלב האצלת חיים. הוא מימן, אחרת מים-ן' שנעשה בהם הפרדה משל יום שני. אחר מ"ן ירד משמים על האדם בדמות חמצן ומימן. אלו המים שאנו מכירים – יום שלישי. אחר זכה לקבל את האות ז' עתים. שמקורה מיום השבת.
עם בריאתם של ששת הימים החל הזמן להצטמצם, נקבע במקומו.
זמן בגימטריה 97 לעומת 100 זה מפלס החיים (עולם שלם). לפיכך הורשה האדם לנוע בו בין 3 ל4 מעלות (מענין שפרופיל צבאי נקבע למקסימום 97).

מתוך הזמן נולד: עבר, הווה, עתיד. אלו גרמו לו להתבונן בזמנים מתוקנים כמו: תינוק-יונק, צעיר-תוסס, בוגר-מתון וזיקנה-שיבה. מידות זמן שלכאורה אין בהם קשר למידות זמן מקובלות: שניה, דקה, שעה, יממה, שבוע, חודש ושנה.

הזמן שאנו תופסים אותו שונה לא רק מאדם לאדם אלא גם מצעיר למבוגר. משמעות הדבר, שתינוק כמו מבוגר מקבל את אותו מזון-זמן בכמות מסויימת בין בלחץ כזה או אחר בהתאמה לאורחות חייו או לתקופתו. שכן, הצעיר בדומה לפצע שעל גופו מבריא במהירות העולה אולי פי שלוש על אותו מבוגר המבקש להחלים. משמעות הדבר שכמות הזמן אולי שווה בלחציה בהיותו צעיר ומבוגר אלא שהרכב המבנה משתנה בהיותו מבוגר ואינו יכול לספוג את אותה נפיחות הזמן כבעבר.