תורשה גנטיקה וירושה: בן הולך אחרי אב

תורשה גנטיקה וירושה: בן הולך אחרי אב 

אדם נולד עם מחצית הגנים של הוריו ומערכות חיים מובנות משלימות ניצוצות מהעבר המשפיעות על עתידו.

אדם נולד עם מחצית הגנים של הוריו ומערכות חיים מובנות של ניצוצות מעבר המשפיעות עליו בתווך. כשהוא נע בין העולמות נדרש הבן להחליט מה יהיה חלקו, האם יגבר עליו היצר כשל אביו או יטה את ליבו לנערה הראשונה הניקרת בדרכו.

כך או כך מבקש הצעיר להמנע משגיאות עבר כשל אביו, אם זה אלימות, מצב כלכלי ירוד, בן יחיד או גדילה במוסד כשהוא מבטיח לעצמו שלו ולמשפחתו זה לא יקרה.

כשהדמיון גובר, אם זה בתכונות ובהתנהגות, ברצון לגבור על אביו ולגדול ממנו בפרסום ובהכרה, בצורך לעצמאות או באנטי ללכת דוקא בדרך ההפוכה כל אלו מלמדים על דרך וממשיך הדרך.

כמה האב רואה את עצמו במראה מתגלים הכשלים או הברכות במעשיו. אם יטיב ללכת או שמא בנו יהיה למעמסה עליו. הבן המשמש כמראה עשוי להקצין את התמונה והאב לא יבין עד שלא ילמד אותה על בשרו.

התורה מבקשת להורות לאב "והגדת לבנך" על הדרך לבל יעזוב את דרכו. במתווה של חיים האדם משלם את דרכו או מזלו מוטב עליו בגין "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים".

שמות פרק לד

פסוק ז

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים:

מה שמלמד כי התשלום אינו נראה לעיני כל בחיים הנוכחים וכי אין החטא או העוון יופיעו בתשלום של שכר ועונש מידית.

שמואל ב פרק יט

פסוק א

וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל-עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי:

ה' פעמים מוזכרת המילה בנ"י להורות על מחצית כתר המלכות, משל אדם שלם. הדבר מלמד על דמיון רב המועבר מאב לבן בתכונות, בגנים, במראה ובהתנהגות – בחייו. הענין הוא שיש בנים העולים על האב ויש הנחותים ממנו. בעקרון אב מעדיף שבנו יעלה עליו, יגבר עליו בתכונות החלשות שלו, ישלים את התכונות התואמות וימשיך את דרכו.

במקרה של דוד המלך כשהוא מקצין את התכונות שלו, עושה כטוב בעיניו, אשת אוריה החתי וזוכה להאנשה מצידו של נתן הנביא. הבן במקרה זה, אב-שלם, נוטל עליו את כל האירועים של אביו דוד ומרכזם אצלו למשמרת. מידה כנגד מידה הוא מקבל עליו כמראה לאביו. וכך כל אירוע מוגדל אצלו תחת זכוכית מגדלת בהבלטה ובהתרסה להורות על ליקויים במערכת ועל שינויים נדרשים. מרגע שדמות המראה ממריאה החוצה והדבר מוקצן עד לרצח אחיו אמנון בשל האונס, ועל רדיפתו אחר המלכות והוראת חולשתו של דוד בעיני העם – אז יוצא אבשלום אל מול תשלום האב כי שלם הדבר ונתלה בין שמים וארץ בסוד "אַבְשָׁלם תָּלוּי בָּאֵלָה" כשדוד המגלה כי תכונות גם הורגות מורה לעבדיו לשלום בנו "לְאַט-לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם + חי".

לא במקרה זועק דוד "מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי" כשהוא משלים מחצית מימיו של אביו בסוד "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה".

עץ האלה מתקשר עם קליפת המלכות – מה שנראה כל כך טוב וזוהר ומושלם אבל שהוא ריק מתוכן, חסר זהות עצמית. לא במקרה מתקשר עץ האלה עם המן אשר ביקש להשמיד את ישראל, את מרדכי היהודי.

שמואל ב פרק יב

פסוק יא

כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי- מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם-נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת:

כשהאור הלך וכבה נדרש היה מעשה קיצוני לעורר את דוד, לעורר את דרכו. אבשלום נטל את פלגשי אביו ושכב עמם לעיני העם.

למאמר מענין נוסף: אודות דוד המלך

מבקש הצעיר להימנע משגיאות עבר כשל אביו, אם זה אלימות או מצב כלכלי ירוד. מבטיח לעצמו שלו ולמשפחתו זה לא יקרה. כשהדמיון גובר, אם זה בתכונות ובהתנהגות, ברצון לגבור על הקושי, בצורך לעצמאות, לבחור ללכת דווקא בדרך ההפוכה כל אלו מלמדים על תיקון והתמודדות מחודשת. 

זכה יעקב להפיץ את צאנו ברב חכמה. חישב את הקץ ומצא ט"ל אורות טל"ך ונתן בהם סימנים: "עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים".

בראשית פרק לא, פסוק י

וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעלִים עַל הַצּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים:

לא רק שידע להכיר כל אחד ואחד בשמו הפרטי אלא גם זכה לדור עמם בכפיפה אחת.

כידוע לבן שאורו עומם 61 אל מול 39 של יעקב ראה עצמו כחסר כל.

ממקום של א"ס (אין סוף הוא לב"ן) ירד אל מקום ס"א (סטרא אחרא בשם שקר לבן או אם תרצו שקר החן).

עוד, תחילת המערכת בין לבן ליעקב עומד על 75 מול 25. 75 בגימטריה 'לילה' (חשך). 25 הוא כ"ה המאור הגדול בחשבון אדם במילוי (25 בריבוע). יעקב מוסיף לעצמו לכ"ה עוד י"ד זה זמן ישיבתו אצל עבר. ומוריד מלבן י"ד בכך מושיב אותו בעולמו, על כנו.

יעקב השכיל להוציא את הצאן המשובח ביותר שישא את שארית כוחו לארץ ישראל. כנאמר "לָשׁוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ" כנגד "כָּל הָעֲתֻּדִים הָעלִים עַל הַצּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים".

בראשית פרק מה, פסוק ז

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם לָשׁוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדלָה:

עשרים שנה זכה יעקב לעבוד את לבן.

בראשית פרק לא, פסוק מא

זֶה לִּי עֶשְרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְכֻּרְתִּי עֲשֶרֶת מנִים:

עשרים כנגד עשרים חומצות אמינו המרכזות בתוכן את הדי.אן.אי.

"עשרת מנים" שלכל תא יש את הוראת החלבון שלו.

בראשית פרק ל

פסוק לו

וַיָּשֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקב וְיַעֲקב רעֶה אֶת צאן לָבָן הַנּוֹתָרת:

"וַיָּשֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקב" זהו הפער העומד על לב"ן כנגד "כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עשֶה לָּךְ".

בראשית פרק לא

פסוק יב

וַיּאמֶר שָא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעלִים עַל הַצּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עשֶה לָּךְ:

עוד

"וְיַעֲקב רעֶה אֶת צאן לָבָן הַנּוֹתָרת" עולה במנין "וַיָּשֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקב" כולל ל"ח-לב"ן זה בחשבון ק"ך צירופי אלהים.

כאמור המטרה של יעקב להגיע לט"ל ישרא"ל בחשבון 'דור שלם'.

בראשית פרק לג

פסוק יח

וַיָּבא יַעֲקב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר:

יעקב שידע את ענין התורשה לא הכזיב גם בידיעתו את 'פוריות יתר' אצל בני מכלוא בסוד "מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי-לא טָהוֹר".

שמואל א פרק כ

פסוק כו

וְלא-דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי-לא טָהוֹר:

בעקרון הכליא יעקב רק את מעורבי הגנים. אלו ידע בעלי אמביציה גדולה ורצון להוכיח. הם יחשבו 'דור רביעי' ורק הם יוכלו לישב את הארץ כנאמר

בראשית פרק טו, פסוק טז

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לא שָׁלֵם עֲון הָאֱמרִי עַד הֵנָּה:

דבר מדהים נוסף: 

הצאן החלק (יקרא להלן ח') והצאן הטלוא (יקרא להלן ט') יחדו ח"ט אלו הצאן המובחר שכה שקד יעקב על הרבייתם.

מסתבר שלא במקרה בחר בח"ט חסר א' לשלמותם. יחדו חט"א בבחינת ח"י ישראל. ותקן ישראל לדורותיו.

יעקב תקן הח"ט בעזרת האות א' – ישר-א'-ל.

ועל יעקב נאמר "וְאָנכִי אִישׁ חָלָק".

בראשית פרק כז

פסוק יא

וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָו אָחִי אִישׁ שָעִר וְאָנכִי אִישׁ חָלָק:

חלק שיש לו חלק בלבן. והוא פיזר את הלבן לכל הרוחות להשגת ט"ל-לב"ן, זה לב"ן הזרע הנקרא ג"ד והוא מ"ן.

שמות פרק טז

פסוק לא

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:

ואלהים הבטיח שלא ירע עוד לבני אדם, שחת מבול. על כן צוה כנגד הלבן את הקשת שתעמוד בבחינת ברית.

בכלל להגיע ל'טהרת הטלוא' בשם "שָׁאַר הַקָּטָן" הוא דוד מלך ישראל חי חי וקיים.

שמואל א פרק טז

פסוק יא

וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רעֶה בַּצּאן וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לא-נָסב עַד-בּאוֹ פה:

"כִּי לא-נָסב עַד-בּאוֹ פה" עולה במנין 'אור חלוץ' נושא את 'קו הטהירו'.

במדבר פרק יד

פסוק יז

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כּחַ אֲדנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמר:

"וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כּחַ אֲדנָי" בבחינת "מאה ועשרים" מצירופי האלהים.

פסוק יח

יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נשֵא עָון וָפָשַׁע וְנַקֵּה לא יְנַקֶּה פּקֵד עֲון אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

בראשית פרק ל, פסוק מב

וּבְהַעֲטִיף הַצּאן לא יָשִים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקב:

"וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן" בסוד מידת "ארך אפים". ואילו "וּבְהַעֲטִיף הַצּאן לא יָשִים" בבחינת "פּקֵד עֲון אָבוֹת".

פסוק יט

סְלַח נָא לַעֲון הָעָם הַזֶּה כְּגדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:

פסוק כ

וַיּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

פסוק כא

וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָֹה אֶת כָּל הָאָרֶץ:

פסוק כב

כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָראִים אֶת כְּבדִי וְאֶת אתתַי אֲשֶׁר עָשִיתִי בְמִצְרַיִםוּבַמִּדְבָּרוַיְנַסּוּ אתִי זֶה עֶשֶר פְּעָמִים וְלא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

"עֶשֶרפְּעָמִים" כנגד "עֲשֶרֶת מנִים". כאשר הפער בינהם עומד על האות ש'.

בראשית פרק לא, פסוק ז

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְכֻּרְתִּי עֲשֶרֶת מנִים וְלא נְתָנוֹ אֱלהִים לְהָרַע עִמָּדִי:

נמצא שיעקב היה צריך לבנות את השם ישרא"ל מהטפחות.

י' – על שום עשרת המנים.

ש' – על הפער בינהם.

ר' – על שנטל את ההובלה להוביל את ישראל בראש.

א"ל – על שאיחד בין שמות האלהים.

וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקב:

משלי פרק ג, פסוק ג

חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל-גַּרְגְּרתֶיךָ כָּתְבֵם עַל-לוּחַ לִבֶּךָ:

"וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקב" כי קשרם בג' ייחודים: "גרגרתיך" "לבך" "אצבעתיך".

1. משלי פרק ו, פסוק כא

קָשְׁרֵם עַל-לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל-גַּרְגְּרתֶיךָ:

2. משלי פרק ז, פסוק ג

קָשְׁרֵם עַל-אֶצְבְּעתֶיךָ כָּתְבֵם עַל-לוּחַ לִבֶּךָ:

עוד,

תהלים פרק קב, פסוק א

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטף וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפּךְ שִיחוֹ:

אדם יכול לקשור את גורלו-נפשו באלהים, בסוד 'קשרת יעקב' ואינו יכול לזכות בתפילתו כדבר מובן מאליו רק כי "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטף" כנאמר "וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן". כידוע ביום הכיפורים רבים המגיעים לבית הכנסת עטופים בלבן לבקש מחילה וכפרה. ביום זה הם עומדים לפני הקדוש ברוך הוא בחשבון כל ימות השנה עטופים בלבן. והאלהים שופט אותם בסוד "וּבְהַעֲטִיף הַצּאן לא יָשִים".

עוד, אומר האלהים: אני שופט אתכם לא מהלבן שלכם ולא מהתפילה שלכם אלא מגרגרתיך – הוא הדיבור, מלבך – הוא הרגש, ומאצבעתיך – אלו המעשים. אלהים הבטיח שלא לשפוט מהלבן. לראיה הביא את הקשת לאות ברית. קשת המכילה את שבעת הצבעים. יעקב בונה את עם ישראל מהטפחות. הוא בונה על שורשיות העם היהודי בארץ ישראל למען פרו ורבו – עם זיקה עמוקה לעם ישראל. יעקב מכיר כל אחד ואחד בשמו הפרטי. הוא יודע את עץ החיים, את כל ההסתעפויות, כמדמה את מח האדם על מערכות העצבים שבו. הוא מכיר את העתדים שיבחרו את המובחרים מביניהם וגם את הנקדים ברדים עקדים.

בראשית פרק לא, פסוק י

וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעלִים עַל הַצּאן:

עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים:

לענין השואה, נספו ששה מיליון יהודים. כולם טהורים. והגרמנים טענו להיותם הגזע הארי הטהור.

שואת היהודים כי חסרה בהם השורשיות לארץ ישראל. וכי התגדלו על איזור בגוף שיש להסירו (מחלה).

שורשיות בריאה היא יסוד עולם.

ג' סוגי גידולים:

 

• א.זריעה.
• ב.נטיעה.
• ג.הברכה.

 

יעקב עושה הברכה. לראיה שגנב את הבכרה והברכה מעשו.

בראשית פרק כז

פסוק כז

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁקלוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָֹה:

"רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָדֶה" אלו המובחרים העתדים בבחינת 'מים שקטים חודרים עמוק' האוחזים ביסוד 'שרש עץ החיים'.

בסיס ישוב הארץ והעליה לארץ בשם 'ריח יעקב ישראל' בחשבון "הֱבִיאַנִי אֶל-אֶרֶץ יִשְרָאֵל".

יחזקאל פרק מ

פסוק ב

בְּמַרְאוֹת אֱלהִים הֱבִיאַנִי אֶל-אֶרֶץ יִשְרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל-הַר גָּבהַּ מְאד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה-עִיר מִנֶּגֶב:

עוד,

'ריח יעקב' בגימטריה 400 כערך קנית מערת המכפלה, זה מוביל לפרו ורבו בבחינת 'יצר-מין'.

פסוק כח

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרב דָּגָן וְתִירשׁ:

"מִטַּל הַשָּׁמַיִם" – יעקב מגיע עד ט"ל ארת טלך בבחינת תורשה.

"וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" – מחזיר עטרה ליושנה בבחינת שורשיות אדמת ארץ ישראל בסוד "ארץ זבת חלב ודבש".

"וְרב דָּגָן" – הוא הדחף המוביל את האדם בסוד "פרו ורבו". מחזק את מל"ח הארץ.

"וְתִירשׁ" – מוריש את האדמה על פי דרך נחלת האבות. מיישב צב"ר בארץ. אל הארץ שיש בה קיבוץ גלויות.

פסוק כט

יַעַבְדוּךָ עַמִּים(וְיִשְׁתַּחֲוֻ) [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ ארֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

יעקב יוצר דור שלם מהשארית. מייחור אחד הוא מקים דורות שלמים במראה 'הברכה' – ריבוי על ידי האם בסוד "וַיִּחַר לְיַעֲקב וַיָּרֶב בְּלָבָן".

בראשית פרק לא, פסוק לו

וַיִּחַר לְיַעֲקב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקב וַיּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי:

מילים והקשרים נוספים: תורשה, גנטיקה, הפצה, שארית הפליטה, חכמה שלאחר מעשה, מקדים תרופה למכה, צו אנושי, ראיה מעבר, מקל לבנה, גרגור מנדל, יסוד תורשה, און היתר, צאן לבן. רחל, לאה, צאן ישראל, גיד הנשה, עשו, משפט הבכרה, תחפושת.

פרופסור יהודה פליקס: תורשה וסביבה במעשה יעקב בצאן לבן

השיטה לפיה יעקב אבינו הרביע את צאן לבן כך, שבאופן טבעי, מוצדק וגלוי לעין, יהיה לו עדר צאן בעל תכונות ייחודיות, מעוררת עניין. נציג את שלבי הצגת הסוגיה ובהמשך את עיקרי ‏‏מאמרו של פרופ' יהודה פליקס המנסה להסביר מה אכן קרה, מנקודת ראות מדע הגנטיקה.
* יעקב אבינו מציג ללבן את השאלה: "…וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי..(ל',ל') – בקיצור, איך אגיע לכך שיהיה לי עדר צאן משלי? לבן מגלה הבנה לדרישת יעקב ואומר :"מָה אֶתֶּן-לָךְ" ? (ל"א)
* יעקב מעלה הצעה, בשלב ראשון:" כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא, אִתִּי ."(ל"ג). כלומר, בהמות בעלי תכונות כאלה – עד היום – הן שלך ויועברו לעדר נפרד בניהולך. בעדר של לבן שיישאר בניהול יעקב לא יהיו בהמות מהסוגים הבאים:

לפי תרגום יונתן בן עוזיאל :
1. תיישים אשר סימן לרגליהם.
2. הטלאים והכבשים עם כתם לבן לרגליהם.
לפי רש"י רבי עדיה גאון:
1. שה נקוד – השה בעלי צבע חום, מנומר ונקוד.
2. טלא – נקודים וטלואים, טלאים טלאים, שחור, לבן, חום ושחור
פרופ' פליקס מגדיר ביתר משמעות, בהכירו את האוכלוסייה של הבהמות בהווה:
1. "הכבשים בארץ לפנים, כמו גם בימינו, צבען לבן בחלקי הגוף שגדל עליהם הצמר. זהו הגוון השולט בצאן. רק בחלק מהצאן, לא יותר מרבע, יש כבשים שצמרן בחלקו חום, בלשון הכתוב: "נקוד, עקוד וטלוא"."
2. "העזים, לעומתן, שחורות הן ברובן המכריע. רק חלק מהם, לא יותר מרבע, עורן טלוא כתמים בהירים".
* לאחר שנקבעו סימנים ברורים וחד-משמעיים לכל אחד משני העדרים, נקבע מרחק של שלושה ימים בין עדר עשו שכלל את בעלי התכונות הנ"ל עד היום הזה לבין עדר יעקב שכלל את כל אלה שאין להן את התכונות האלה. בהסכם נקבע גם כי מהיום והלאה – בעדר לבן המנוהל על-ידי יעקב – כל הצאצאים לכבשים – שהיו רק לבנות ועזים – שחורות – אם יהיו בעלי תכונות אחרות, המוגדרות : "שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי" (ל"ב) – יהיו ליעקב אבינו.
דהיינו:
* עכשיו נותר לראות איך מעדר בעל תכונות נתונות ייולדו צאצאים בעלי תכונות שונות מהוריהם. יעקב עשה זאת על ידי נקיטת שיטה להשגת הייחום הרצוי רק לבהמה שהוא רוצה שתהיה בהריון, דהיינו, שיש לה סיכוי ללדת צאצא בעל צבע שונה משלה , ואכן הוא נוקט בשיטה לעודד את הריונה של בהמה כזאת כאשר היא באה לשתות מים :"וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (ל"ח)
* והתוצאה הייתה שמעדר שכולו לבן נולדו גם :" עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים. " (ל"ט) – בעלי תכונות שונות מהוריהם. כמובן נשאר השאלה איך הוא מבחין בבהמה שיש לה סיכוי ללדת צאצא בעל צבע שונה משלה.
מסביר פרופ' יהודה פליקס: התוצאות שהתקבלו יכולות להיות מוסברות על ידי חוקי הגנטיקה כפי שהוגדרו על ידי גרגור מנדל. החוק הראשון קובע כי לתכונה – כמו צבע הבהמה – יש אפיונים אלטרנטיביים: אפיון אחד, דומיננטי – בולט לכל ואילו השני, רצסיבי – סמוי. במקרה שלנו: אצל הכבשים הצבע הדומיננטי הוא לבן ואצל העזים – שחורות. כאשר יעקב מציע ללבן כי הבהמות בעלי התכונות הדומיננטיות יהיו שלו הוא מקבל את ההצעה. אך יעקב עושה שימוש במידע נוסף: ידוע לו כי גם שהכבשים הלבנות והעיזים השחורות יולדות בדור הבאה בשיעור מסויים בהמות השונות מהן בצבעם – הרצסיבי – סמוי. כמו אצל בני-האדם, יש אפשרות כי להורים לבנים יוולד צאצא שחור אם בין האבות הקודמים היה הורה שחור.
יתר על כן, קיים חוק גנטי נוסף, הנקרא "און-יתר להטרוזיגוט" – לפיו הבהמות שיש להן בנוסף לתכונה הדומיננטית, גם את התכונה הסמויה – העשויה להתגלות בדורות הבאים – יש להן פוריות יותר. לכך אולי התכוון מלאך האלוקים כאשר אמר ליעקב:" וַיֹּאמֶר, שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים" (ל"א,י"ב). פליקס מגדיר כי כל מלאכתו של יעקב הייתה :"רק לגלות בין הלבנים אותם בני המכלוא ורק להם עליך לאפשר להקים ולדות עם בני המכלוא. ומתוכם ייוולדו לך צאן טלואות".
ולכן הוא נהג לאפשר לבהמות שבחר הריון ולאחרות – לא. וכך פעל :" וְהָיָה, בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן, בָּרְהָטִים לְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת. (תוצאה חיובית – יש הריון) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן, לֹא יָשִׂים (תוצאה שלילית אין הריון}, (והתוצאה) וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. (מ"א,מ"ב).
הסיכום של פרופ' פליקס הוא שאם יעקב לא היה משתמש במידע שהיה לו רק 15% של העדר היה שלו. כאשר נקט בשיטה הייחודית, אחרי שבע עונות המלטה, הגיע עדרו של יעקב – לפי הערכתו – לשיעור של 39% מהעדר.

יאור פרפר ויפרח: 

האדם מתחיל את חייו כשהוא בביצית אמו. משם הוא קורם עור וגידים כשהוא עטוף ברחמים כגלם. ורק ביציאתו אל החיים משוחרר מכבלי אמו חופשי כפרפר מחפש להראות.

מילים והקשרים נוספים: אור עתיק, אור גנוז, אור ישר, אור מקיף, מלכות, תבת גמא, בראשית.

שמות פרק ב, פסוק ג

וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת- הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר:

"וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" מבטא את תהליך השארות הנפש באדם לשם התפתחותו, והוא מצוי בחשך בבחינת "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת". הרי תחילת חיים מקורם מהאור הגנוז, מקור האלהים. משם מתחיל לקבל צורה כדרך הפרפר: מביצה יוצא זחל המתפתח לגלם ומשם קורם פרפר.

מעפר בא האדם ולשם הוא שב. קשה לאדם לקלוט בתבונתו שיש לו קשר כל שהוא אל העפר. הרי האדם מגיח מהרחם וכל שיודע הוא שלשם הוא הולך, קרי נקבר.

האם האדם אינו מתחיל את חייו כשהוא בביצית אמו. משם הוא קורם עור וגידים כשהוא עטוף ברחמים כגלם. ורק ביציאתו אל החיים משוחרר מכבלי אמו חופשי כפרפר מחפש להראות ולהתייפף. למעשה, תכלית חייו של האדם הפוכה כלידת הפרפר. באם הפרפר מדמה נשמה הרי שראשיתו של האדם בנשמתו עמה הוא מגיח לעולם וסופו בחינתו כגלם המבקש לבקוע.

המקום אם כן הוא היאר שם מתחילים החיים להתפתח כביצה בה שלל הנשמות העטופות חיים בסוד "וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת".

שמות פרק ד, פסוק ט

וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:

כידוע משה בא מהמקום הטוב של היאר כנאמר "וַתֵּרֶא אתוֹ כִּי טוֹב הוּא".

וכשנוספה ל"היאר" האות ו' היאור באות ו' כבר אינו כבראשיתו. זהו יאור לכל דבר שבני אדם דורשים אליו ותלויים בו. והחיים כבר אינם כתמול שלשום בבחינת "וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר יִבַשׁ נִדַּף וְאֵינֶנּוּ".

ישעיה פרק יט, פסוק ז

עָרוֹת עַל-יְאוֹר עַל-פִּי יְאוֹר וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר יִבַשׁ נִדַּף וְאֵינֶנּוּ:

ונדרש האדם להשיב את היאור לתיקונו בעיני רוחו דרך האלהים.