בריאות גוף נפש, משמעות החיים
שיבוט: הכבשה דולי
יונ
שיבוט: הכבשה דולי
אנשי השיבוט, אנשי המדע של המחר, מאמינים שיביאו את הבשורה לעולם – את השכפול. בכך שיצליחו לשכפל, בתחילה בעלי חיים – הכבשה דולי, ולבסוף בני אדם. רואים במעשיהם פריצת דרך. שיבוט באנגלית clon, ובעברית קלון.
על פניו רואים הם את החזון: ילד לכל דורש, רצוי לפי הזמנה, כלומר, צבע עיניים, שיער ושינוי הגן כולל פגמים ונזקי גוף ועד מניעת מחלות קטלניות וסופניות.
אלא שהאדם הכל יכול מעיז לחשוב שיש בידיו את השיטה להחליף או לנסות להבטיח את מעשה הבריאה. בדרכם הם מנטרלים את מהצד הנקבי את הזדווגה משל הרצון עם הזכר ומבטיחים את שכפולו של הזכר בלבד. בכך הם קובעים את מינו של העובר כמו את צורתו וכמעט עד נשמתו.
בראיה של עתיד מעשיהם עשויים להמיט שואה על אוכלוסיה רבה. בעולם הקבלה מעשה זה הינו הדבר הקרוב ביותר למעשה קרח.
קרח והשיבוט:
במדבר פרק טז, פסוק א
וַיִּקַּח קרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:
הסיפור נושא דגל משל ראובן, אחרת נ"ר-או"ב. "ואבירם", אחרת או"ב-יר"ם. כידוע ראובן בכור יעקב.
האות קוף הינה סימבול למילוי הערך שיבוט המשמשת 'מקום'. מכאן יש להפחית את האות ק' מיעקב מתקבל יע"ב, בגימטריה פ"ב. "ויקח" אל מול 'קרח' חסר ר'. אם נצרפם יחדו נקבל רי"ו, זה גבורה מעולם היצירה, בקש קרח לעמוד בראשה.
במדבר פרק טז, פסוק ה
וַיְדַבֵּר אֶל קרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמר בּקֶר וְידַע יְהוָֹה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:
לאנשי קרח יש 'חצפה' להעיז לקרוא תגר על אנשי האלהים ושליחיו. 'חצפה' בערך יעקב ע"ה (אחד מהאבות, אחרת או"ב-ת'), משמע מבקשים לגעת בנזיר האלהים וידם אסורה מגעת.
פסוק ז
וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִימוּ עֲלֵיהֶן קְטרֶת לִפְנֵי יְהוָֹה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:
משה מביא אותם ל"בקר" (אולי יחפשו מחילה וכפרה במעשיהם) מתוך "רב לכם". תוספת של האות ק' הינה הכלי מפניו הם יראים כי "לא נעלה" (בגימטריה קו"ף) אמרו. והם בשלהם מבקשים למלא קפ"ו (כידוע בזמן הנאצים אלו שמשו כמלאכי המות).
"המעט מכם" עולה במנין 'דרך'. "הבדיל" בערך א"ן. יחדו 'אין דרך' (דרך ללא מוצא).
משה מוסיף להם את האות ל' (ל'-ו"י). התוספת המיועדת לקרב אותם פתח אהל מועד. למד נותנת ע"ד מתוך זמן מ"ו-ע"ד. ל'-קרח מתקבל סמא"ל רה"ב זו קליפה קשה.
במדבר פרק כו, פסוק י
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אתָם וְאֶת קרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכל הָאֵשׁ אֵת, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס:
"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" כידוע הארץ היא מלכות ובה בה פגם. "לנס" בגימטריה ק"ם. והיו כאלה שרצו לקום וחזרו להתחלה, למקומם. 
פסוק יא
וּבְנֵי קרַח לא מֵתוּ:
במדבר פרק טז, פסוק ב
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:
פסוק כב
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיּאמְרוּ אֵל אֱלהֵי הָרוּחת לְכָל בָּשָר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצף:
מספיק שאיש אחד (זרעון) שיחטא וכל העדה "תקצף"(זו הביצית), שזה תהליך השיבוט בפעולה. על כן "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם", שזה מצבם שיהיה נמשל על ידי "אֵל אֱלהֵי הָרוּחת" כערך "לא יִהְיֶה לְךָ אֱלהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". מרגע שתהליך הבריאה נפגם לא ירחק היום לחורבן והרס והשמדה.
במדבר פרק טז פסוק ל
וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם
וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָֹה:
1. דברים פרק יד, פסוק א
בָּנִים אַתֶּם לַיהוָֹה אֱלהֵיכֶם לא תִתְגּדְדוּ וְלא תָשִימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:
2. יחזקאל פרק א, פסוק כב
וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה:
3. איוב פרק לח, פסוק כט
מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ:
יען כי קרח העז להתגרות, כמו שואל האלהים "מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח" מי ילד אותו.
האם קרח וחבריו, דתן, אבירם ואון תכננו לשבט, מלשון שיבוט בני אדם?
חשבו, "ויקח", אחרת חוק-י', אלא באיזה חוק מדובר? מאחר וחסר לו ר' לטובת קרח נוסיף לו חוק-י"ר חסר נ' לטובת הנשמות שמשה הוריד עמו ושקרח בקש לעצמו את עולמותיו, נקבל 'חוק-נרי'. שוב מהו 'חוק-נרי' אם יודעים אנו שהאות נ' מקבלת עליה בירידתה מעולם אדם קדמון י"ם נקבל חוק-ירים!
שמות פרק יז, פסוק יא
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: 
"ירים" מבטא את שם המקום, רם-יי'. ענין הברכה הוא זה ששורה על העולם בכל. הברכה שולטת במעשי האדם, מביאה עמה שמחה והצלחה מתקנת וממתיקה גבורות, שוזרת כתרים ומחלימה נגעים ואפילו לוקטת נסים. אם כך משה נזקק לאות ב' מתוך ב-ראשית על מנת להוביל את הברכה למקומה כמו בכדי ליישב אותה מקום של קבע. יודע הוא שנזקק לתשובתה של ישראל על מנת שאלו יהיו ראויים לקבלה. מובן שהברכה כמוה כקבלת התורה על מצוותיה וחוקיה. מהיכן ישאב את האות ב'? "כאשר", אחרת אש-ר"כ חסר ב' מתקבל אש-ברך. אלמלא התמצאותה של האות ב' במקומה עשוייה להמצא אצל "וגבר" (מספירת הגבורה), שזה גר-בו. ג"ר עשוי לזכות בעוצמה לא שלו מבלי שנקף בשבילה אצבע. ומיהם הג"ר אם לא בני ישראל במצרים בטרם קבלו עליהם את התורה. אם כך הג"ר מקבל עליו קליפה אותה צריך להשיל על מנת לזכות בתורה ובחוקיה. ובטרם זמנו משול לעובר בנפילה (הפלה).
פסוק יב
וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו
מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בּא הַשָּׁמֶשׁ:
הקשר בין חור וקרח עומד על ק"ו משותף. זהו הק"ו אותו נסה, מלשון נס-ה' לשנות מנתיבו, שכן כוונתו של קרח היתה להעביר את המידות שלא במקומן. על כן קרא משה למקום "נסי", וגם על אובדן 250 מבני עדתו קרא "לנס".
עוד, אהרן חסר נ"ר מבני עדתו של קרח נותר א"ה הנחלקים למקומם. ה' גבורות פונה לשמאלו "וכאשר יניח ידו" וא' חסדים פונה לימינו "כאשר ירים משה ידו". מובן שהעדר איזון עשוי לפגוע בתהליך נצחון ישראל על עמלק. הפער בין האות ה' והאות א' מצביע על ד' ידים משל אהרן וחור אלו "תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד", וכך נתקבל ה' חסדים מצד ימין מול ה' גבורות מצד שמאל והנצחון הוכרע, שכן "ויהי ידיו אמונה".
"כבדים", אחרת ב'-כדים, שזה ב' עולמות משל שמן יצהר המבקשים את המלכות וגבורה זה מצד ימין וזה מצד השמאל. מה עושים! "ויקחו אבן", שזה אן-ב', הרי מחביאים את האות ב' במקום מוסווה ומישבים עליה את אהרן וחור. להזכירכם חור חסר האות ק' לקרח. אהרן פלוס חור מתקבל 470 פחות קרח שווה 162, שזה קס"ב.
"תמכו" ערכו 466 חסר ד' ידים אלו משל אהרן ואלו משל חור להשלים את המעשה "עד בא השמש". בשעות בין הערבים בין שקיעתה לזוהרה עשויים לשלוט אחרא סטרא. משום כך לפני עלייתם, לפני טומאתם את המקום ואחיזתם נצרכים אלו "אמונה", אחרת אמוה-נ', שזה בן-ן'. ומיהו אם לא יהושע בן נון העומד להלחם נגד עמלק.
אם את חלקו של עמלק ימיר משה בישראל יקבל מל-עק, שזה מל-יעקב חסר י"ב השבטים ואיחודם כנגד בני עמל"ק.
המאבק בין בני לוי על בסיס טהור ובין אהרן המקבל עליו את אות הכהונה הרמה מתקן את הכלים לקרח ועדתו שבקשו מזה האחד ומזה האחד. לוי, אחרת מ"ו וטהור ערכו ר"כ חסר ב' הנזכר למעלה המשלים את הברכה לטובת א-הל מו-עד, ואשר לפתחו נסב כל המאבק. נוסיף את ענין הכהנה של אהרן, שזה כהן השווה ע"ה או ע"ד פלוס א'. על כן
במדבר פרק טז, פסוק יח
וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִימוּ עֲלֵיהֶם קְטרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד וּמשֶׁה וְאַהֲרן:
מהו "עד בא השמש"! לוי הטהור ואהרן הכהן, שזה טהור וכהן יחדו 295 חסר ד' לפתחו של ארץ, בה ימצא "עד בא השמש".
קרח כשמו קרח התכוון להקפיא עוברים או זרע אדם. במעשיו הוא רצה לנתק או להקהיל את העדה על פני האלהים. מעשיו היו קרובים למעשה בריאה ואין הדבר יעלה על הדעת לעשות כן. תוספת של האות י' לקרח יצא הביטוי "יצא קירח מכל הצדדים".
לא סתם מששמע משה את מעשיהם "ויפל על פניו" בגימטריה 372, שזה שבע או האות זין. זהו איבר המין ממנו משתלחים החוצה זרעונים באלפי אלפיהם כאשר זרעון יחיד צריך לחדור אל הביצית ולהפרות אותה.
"מחתות" אלו הכלים עמם לחשו בעזרת הגחלים להעלות קטרת. וגם מחה-תות מתוך אמחה אותם מעל האדמה למען לא יחטאו לי יותר.
בדרך אחרת, מח-תות אלו סימני ההיכר של ריבוי זרע-חלבוני אדם במין מעבדת מחקר מתקדמת.
קהלת פרק י, פסוק ט 
מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם:
פסוק זה ערכו 1072 כמנין קרח, דתן, אבירם ואון. דמיונם של קרח ועדתו לבני בבל דומה במקצת. אלו רצו לתת משקל לפנים אחידים משלהם והאחרונים רצו להשתלט על העולם בכוחם.
במדבר פרק טז, פסוק יד
אַף לא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לא נַעֲלֶה:
"תנקר" בגימטריה 750 חסר 250 נשיאי עדה לשלמות האלף.
"הבדלו" נותן 47. ענין של ם' פלוס ז'. ם' הראשונה עניינה בעולם הבריאה והאות ז' נוטלת את הכתר שלא ביכולתה. מתוך כך אלו מתבקשות להפרד. וגם מ"ו פלוס א'. אלו "אלהי הרוחת".
"נאצו" מעלה זאת ל147.
איכה פרק ג, פסוק מט
עֵינִי נִגְּרָה וְלא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת:
פסוק זה ערכו 1479. משקף את הפרש האותיות, "שיבוט" בתוך המילים: השבת, פתיל, מבני, והיה, המעט.
תחילה לפסוק, ניתן להבחין בפג מתוך קבוצת פגים הנקראת "הפגות". אלו מקבלים עליהם "נגרה", אחרת גן-רה, שזה כמעט רע. אין מה להשוות ולא "תדמה", אחרת דם-אתה "מאין"? האדם אינו יכול להחליף את הבריאה, כמו את מקורותיו משל האלהים. כל מעשה להחליף או לפגום בעולמות דינו כדין קרח ועדתו.
עדתו של קרח מונה נ"ר אנשים, נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם.
פסוק יג
הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְתָּרֵר:
"תשתרר" על מי? בגימטריה 1500 חסר 82 ל"נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם". להזכירכם, הסרנו מיעקב בתחילה את האות ק' ונותר עם פ"ב. בשם 'תשתרר אדם הבל', כמו תן לנו ללכת בדרכנו כבני בבל ונעשה לנו מגדל ושם ונפוץ על פני כל הארץ.
במדבר פרק טז
פסוק ב
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:
ישעיה פרק כא
פסוק ג
עַל-כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת:
"אחזוני" נותן 82 מתוך "חלחלה". להצליח בשיבוט עוברים הדבר יעלה ברצון חכמתו של האדם. פירוש הדבר להביא את התינוק חי עד למפתן יש ביכולתו של האדם ובחכמתו. מעבר לכך, יחכה המחיר הכבד שיפול בחלקם של אלו השותפים לדבר. כפי שניתן לקרוא לא רק קרח ועדתו נפלו לתהום גם רכושו וכל אשר לו כולל אלו האמונים על ביתו וסביבתו.
שימו לב למקום השיבוט בפסוקים:
1. במדבר פרק טו
פסוק לב
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
"השבת", בקריאה שונה שיבוט. המנוחה שאדם נקרא לה ביום שבת היא לא רמיזה היא רעיון שמקורותיו מהעולמות העליונים המשרת את הסביבה לחשיבה ורענון. כמו שהאדם נדרש לשינה אחרי יום, ואין הדבר משנה אם עבד עבודה מפרכת או רק טייל להנאתו. "מקשש עצים" מקיים את עצמו על ידי התערבות בין ענף מעץ החיים עם ענף מעץ הדעת. מניחם ללא סדר ומערבבם ללא טעם.
זה נזכר גם כ"בוקע עצים" בקהלת, פרק י' פסוק ט'.
"מקשש", אחרת קם-שש, מייצג את המעבר לשינוי פתאומי דרך המספר הטהור 600 למען בקע-ו עצים. ראוי להזכיר, שעץ נזכר כאילן המכיל את י' הספירות על ענפיו, גבעוליו, שרשיו ופירותיו. בק"ע בגימטריה הינו שרש של אלהים. כמו לקחת ו' ספירות משל הגדולה ולקבוע אותם היכן שהם לא מצויות הדבר נעשה באופן מנוגד לתפארת משל מלכות שמים.
יום השבת הינו יום קדוש בשונה מיום חול. עד כדי קדושתו שמועלה מעל הבריאה התופסת את הילודה והעולם החובק בה. היינו משל המלך האוחז בעבדו שישרת אותו.
2. במדבר פרק טו
פסוק לח
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׁוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדרתָם
וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
"פתיל" זוכה לאות י' האוחזת בשיבוט. הרי נר מדליק נר כבוי מפתילו מבלי לאבד מאורו. אדרבא, מהאין סוף הוא רק מתחזק מוסיף עוצמה וחן. וצבעו תכלת כים ושמים עדים לו. אלא נר כבוי אינו יכול להדליק נר ויותר מכך, להכיל בתוכו את המנגנון האין סופי לשימור אנרגיה אין סופית.
3. במדבר פרק טז
פסוק ב
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד
אַנְשֵׁי שֵׁם:
המילה הבאה הינה "מבני" האוחזת לאות ב'. אותם אלף נשמות האוחזות בעולמות זכו חלקם להקרא רשעים בחייהם. מסתבר שהרע השולט בחיים מחזיק רק ברבע מהעולם ולא נזקק ליותר.
4. במדבר פרק טז
פסוק ז
וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִימוּ עֲלֵיהֶן קְטרֶת לִפְנֵי יְהוָֹה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה
הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:
המילה הבאה הינה "והיה" ומכילה אות ו'. אש חסר ז' מידות לקרח. כפי שניתן להבין דווקא קרח שלא הסתפק בתכולתו זוכה להבלטה בסיפורו. והוא יקרא קדוש בעיני רבים. קדוש שווה ערך למשכן. "רב לכם" הינו ביטוי לאל לכם לעשות את המעשה הנבלה. ערכו בגימטריה "בצר", שזה תהליך המביא עמו את החשך והדינים כאשר המגפה כבר בפתחו.
5. במדבר פרק טז
פסוק ט
הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלהֵי יִשְרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו
לַעֲבד אֶת עֲבדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:
המילה האחרונה הינה "המעט" האוחזת באות ט'. אחרי שנעשה המעשה אין להשיב. עתה המעט מקבל משמעות הכוללת רבים וגם חפים מפשע. "כי הבדיל" אלהים אתכם.
בסיום התהליך לעצירת המגפה מורה ה' למשה:
במדבר פרק יז
פסוק ב
אֱמר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה
הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ:
הרי האות י' צריכה לחזר למלה "וירם" למען ירים כבודו את המקום. משום כך אלו מצווים להרים את "המחתת מבין השרפה ואת האש זרה" למען "ויהיו לאות לבני ישראל". "השרפה", אחרת שרף-י' המבקש לחזור למקומו, כמו גם להחזיר את האות י' למקומה.
פסוק ג
אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשׁתָם וְעָשׁוּ אתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי
הִקְרִיבֻם לִפְנֵי יְהוָֹה וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְרָאֵל:
מדוע "פחים"? אלו כנגד "הנגף", הוא מלאך משחית.
יש תוצאות הרות אסון הניתנות למחשבה מודעת טרום מעשה. התערבות בני אדם למעשה הבריאה, הכבשה דולי, יצר מוות בבקר. מחלת הפה והטלפים ונזקי מח שהחיות משלמות. 60 אחוז משל בעלי החיים על הפרות, בקר, חזירים ועופות הושמדו בכלל היבשת והמחלה בעינה עומדת.
הכבשה דולי החזיקה מעמד 6 שנים.
המרחק בין שבעת מדורי הגיהנום ובין מדור למדור עומד 1 חלקי 60.
בהקבלה למעשי אדם אלו הרי שיכפלו את הכבשה דולי, אחרת כ"ב-שה, שזה כ"ב האותיות המופעלות על אורות הבריאה מורמות אל השה הלוא אלו בני האדם, שפניהם כצאן בקר.
"דולי" בגימטריה נ' ואלו כאמור פגעו בנ'-קב"ה של הזכר לטובת השיבוט. 
להזכירכם: קב"ה ערכו ז"ק (זי"ק), מתוך הפעולה המאחדת והמזווגת בין הזכר והנקבה.
ככל הנוגע לבני האדם, כל עוד מדובר בבעלי החיים דעת הקהל העולמית לא תצא מגדרה משום הטענה כמחלה שהם אחראית לה!?
מאחר ושלב השיבוט עובר שלב אל רצון מדעני המחר לעסוק בשיבוט בני אדם תעבור המכה למגפה ותפגע בבני אדם, על תקן של שואה. הדבר הזה יראה כמגפה.
הפסוק הקרוב לתשלום הענין הינו:
במדבר פרק טז
פסוק כב
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיּאמְרוּ אֵל אֱלהֵי הָרוּחת לְכָל בָּשָר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצף:
"תקצף", אחרת ת-קצף אשר יבטא את סימני המחלה, המגפה. אולי שחפת באבולוציה אחרת, אולי מוטציה מתקדמת שהרפואה המודרנית לא תמצא לו מרפא מידי.
המגפה שתתפוס את בני האדם כאמור תהיה על בסיס קצף אשר ימלא את פיהם של בני האדם מלווה בפגיעה אנושה במנערכת העצבית. זה מסימניו על הלשון, בלוטות הלימפה, מחנק, ופגיעה בשרירים.
"תקצף", אחרת קץ-פת, אם תרצו קצפת זה הפוגע בחוש הטעם שבפה. אם ניקח המילה שחפת נראה חש-פת, זהו חוש הטעם הפוגע בבסיס קיומו של האדם, בחייו. מגפה, אחרת מג-פה, אם תרצו מג הינו הבוקע את שם האלהים ופה כולל עצמו הינו שם האלהים. כך שניתן להבין שהכל מעשה שמים והמעשה הינו ידי אדם המביא את החטאים על ראשו. לבסוף, יש לזכור שהאדמה פצתה את פיה על קרח ועדתו. והאנושות תשלם את המחיר והחוקרים-רופאים שעמדו בראשה ישלמו כראיה לכך.
