קץ כל חי: מחורבן לתקומה

קץ כל חי: קץ כל בשר

בסיום הקדושה יצאה הקליפה כנאמר "קץ כל בשר" יען כי היא אות ק' ורוצה להמית את אדם וחוה ותולדותיהם הרמוזים באות ץ'. וכל זה גרם חטא אדם בעץ הדעת טוב ורע. נתגלגל אדם ראשון באברהם וזה הוצרך להתעכב מלהוליד עד שיותך כל הזוהמא שהטיל נחש בחוה. לכן המתינו הק"ץ ואז נולד יצחק טהור (קץ-חי).

ישעיה פרק כו, פסוק יט

יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל:

"הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" הוא יצחק הנמצא ביסוד מלכות דיצירה המבקש לעלות לבריאה לחדש נפש. קליפת ק"ץ נדרשת לעלות ולהתלבש דרך יה"ו במילוי (חסר "הקיצו") הרי ט"ל אורות המספק טיפת לחות וחיות לגלם עפר. מטבע הדברים אם זכה העובר לצאת לאויר העולם זוכה לאות י' דחכמה אלו עיני אברהם ולאות ח' אלו ימי ברית המילה. אז נתחדשה הברית ח"י-ק"ץ ובגיל י"ג ויגמל יצחק ויעמוד בבר מצוה – זו עקידת יצחק.

איוב פרק כח, פסוק ג

קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ וּלְכָל-תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת:

כך ממקום של גרעין, הוא יסוד הבריאה, מתחדשים החיים בסוד "קץ שם לחשך" בבחינת "הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ" הרי י' וח' יחדו יצחק.

דניאל פרק יא, פסוק לה

וּמִן-הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד-עֵת קֵץ כִּי-עוֹד לַמּוֹעֵד:

"עַד-עֵת קֵץ כִּי-עוֹד לַמּוֹעֵד" למען "דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה" בשם יצחק. קיבל ח"י ונוספה לו ה' משם הוי"ה יחדו חי"ה. לפיכך זכה ב"נפש חיה". הרי ראש וזנב בסוד זרעון כשכל הפוטנציאל טמון בו.

בראשית פרק יח

פסוק יד

הֲיִפָּלֵא מֵיהוָֹה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:

אברהם ממקום הסיגים (זוהמת הנחש) מעלה עליו ס"ג ומוציא ממנו את שורשו ז"ל, זו היחידה, יחדו מתקבל מאה כמנין גילו של אברהם.

בסיום הקדושה יצאה הקליפה כנאמר "קץ כל בשר" יען כי היא אות ק' ורוצה להמית את אדם וחוה ותולדותיהם הרמוזים באות ץ'. וכל זה גרם חטא אדם בעץ הדעת טוב ורע. נתגלגל אדם ראשון באברהם וזה הוצרך להתעכב מלהוליד עד שיותך כל הזוהמא שהטיל נחש בחוה. לכן המתינו הק"ץ. אז נולד יצחק טהור.

והענין, כי כל אחוריים מבחינת חיצוניות חכמה מזדווג עם חיצוניות הבינה. אברהם שהיה סתום אור החכמה, רוצה לומר, האבר הקדוש שממנו מתפשטים החסדים, בו היה סתום. ולכן תחילה הזדווג עם הגר (בגימטריה יצחק), שהיה מורה חצוניות הכלים שנעשת ממנו הקליפה. והטעם בהשבר הכלים ירדו הניצוצות של הקדושה, תוך הקליפה, ורצה אברהם להעלותם, והיה מזדווג עם הגר, לגלות אור החכמה ולסתום עיני הקליפות בכח אור גדול, כדי להעלותם עד מלכות. בדרכו שלו ידע אברהם להשאיר סימנים על מנת שיוכל לחזור על עקבותיו, שכן הגר היא קטורה, דבר המציין את ריח ניחח אשה. להמתיק את הקליפה שתאפשר חזרה לתיקונה, בבחינת קליפת נגה, שיש בה גם טוב וגם רע.

אלו ניצוצי קדושה של חכמה שירדו לקליפות מצד הגבורה, שהם ניצוצי אור גבורות של בינה. המלחמה היתה קשה עד שבא יצחק ובכח הדין הכה אותם. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, הם ניצוצי קדושה. עד שחפרו באר אחרת, זה אבר של קדושה. אז נתגלו החסדים בראש האבר הקדוש, רוצה לומר בסוד העטרה של חכמה ונזדווגו עם שרה, ונעשה מהם יצחק.

אז נדרשהיה לעשות ברית לצ', שהיא הבחינה של צל"ם המקיפים עליו (מ"ל את הצ'). כך ם' היא בחינת הטיפה היוצאת מאבא, שעדין אין לה לבוש, שהיא בחינת ד' מוחין של חכמה ובינה חסד וגבורה. ובחינת הל' היא אחר שמתלבשים המוחין בנה"י דאימא.

קיים קץ לימין הוא קץ הרוח וקץ לשמאל הוא קץ כל בשר. אם תרצו אור וחושך. דחק הקץ עד שהגיעו מים עד נפש, אלו מים זידונים.

מיום שנברא אדם כפר בבריאתו לפיכך צריך היה לגלות לו דרך לכפרה – זה תיקון. נטל ממון במקום הגוף והבשר בסוד "אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ".

אם פרעה הוא בעורף הקליפה הרי התנין המצוי ביאור הוא כבר אוחז בכתר דקליפה מששת ימי הבריאה.

בראשית פרק כג

פסוק ט

וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכֲכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר:

כאשר "יתננה" נמצא תנין-ה' בחשבון הרג הקדוש ברוך הוא את הנקבה והמליחה לצדיקים לבוא.

שמות פרק ז

פסוק י

וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:

פסוק יב

וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם:

ישעיה פרק נא

פסוק ט

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין:

פסוק י

הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי-יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים:

בראשית פרק ד

פסוק ג

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָֹה:

קין שאחוז היה בטומאה ובקליפה בלע את הבל (החליף אותיות ה' בע'). כי היה כח לחיצונים לעלות עד בינה דבריאה.

פסוק ד

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ:

קץ הימין היא המלכות דאצילות בקדושה. ונתקרב קין אל המלכות דקליפה הנקראת קץ הימים, זה קץ השמאל.

בראשית פרק מא

פסוק א

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר:

היאר הוא הכלי והגוף של הספירות ובו התנין המסמל את התוך של הקליפה. כאשר סוד התנין הגדול שהוא האריך דקליפה.

יחזקאל פרק כט

פסוק ג

דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:

"הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו" אלו תשע יאורים שהם הכלים משל תשע ספירות תחתונות של הקליפות. נמצא כי זהו מידת "תַּכְלִית אוֹר עִם-חשֶׁךְ", שהוא רובץ ומתפשט בתוכם בתוך הכלי, הוא הנפש, הרי נשמה וחיות ולו יאור אחד שהוא כלי דאריך לקליפה שמימיו הם החיות השקט.

הכל כנגד ט' פעמים לב (רפ"ח ניצוצין), שהכל טוב בו כנגד לב אחד והוא רע מנעוריו. וכאן ההפך.

עובר התנין הגדול את ימי בראשית עד לשלמות אדם ביום השישי.

תהו ולו תהום למען ישמיע את קולו, אלו הצנורות וכלי הדם הזורמים בו. אחר שקבל הניצוצין זוכה לבהו בבחינת ת"ק עולמות. ורוח מחדשת בו ימיה כקדם להשיב את נשמתו ורוחו, להפיח בו חיות. אז מתקבל את עצמו בין אור וחשך, בין לילה ויום והכל יום אחד, שהכל בתוכו.

אז מפרידים מתוכו כברו בסוד יום השני, למען גילוי הדעת לכשיגדל.

ביום השלישי מלמדים אותו מהו עיקר וטפל.

ביום הרביעי לומד על מארת אלו קללות וברכות, למען יחפש את המאור, הוא אור הברכה.

ביום החמישי כבר הכניע את התנינים למידותיו.

וביום השישי נברא האדם, עובר לו ברחם.

בתוך חלליו ממלאים את ד' המוחין שבו אלו ד' הנהרות הפישון וגיחון, פרת וחדקל.

הפישון שהוא נהר ראשון שהוא בחינת חסד נופל ונמשך ביאור השקט שהוא הכלי של כתר דקליפה ונכלל בו. באותו זמן רוח התעוררות היה נושב למעלה מתוך הנקב שבראשו וקבל הארה מאור ההוא שאמר הקדוש ברוך הוא יהיה אור, עד שהיה יורד אור זה והתנוצץ לע"ב אורות כמנין חס"ד, והאיר בשמש כדי להאיר על בני עולם.

כשראה התנין הגדול כי נתעורר מאור הגנוז הזה תולדות של השפעות ונשמות קדושות בסוד "רבבה כצמח השדה" אז נתעורר לצד אחר, היינו לצד שמאל לינוק מזה הנהר הנקרא גיחון, שהוא הנהר השני בחינת גבורה, שרק חלק הדין החזק ממנו ינק התנין. אז נחלקו מימיו של הגיחון כי קצתם הם מימי החסד ההולכים לצד הקדושה, וקצתם הם דין חזק ההולכים אל הסטרא אחרא.

ולא בכדי עלה לגדולה שלמה המלך כנאמר "וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ עֶל אֶל-גִּחוֹן" ונמשח שם.

מלכים א פרק א

פסוק לג

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת-שְׁלֹמֹה בְנִי עַל- הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר-לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ (עֶל) [אֶל-גִּחוֹן:]

לסיכום:

מהות החיים המתקבלת עבור בני האדם היא ההבדלה בין אור לחשך, בין יום ולילה כאשר מבחינת החיים עצמם, מבחינת השמש אין כל חדש – שכן הכל אור גדול. מכיוון שהאדם נדרש למסכים הרי נוצרו בשבילו הכלים שמאפשרים לו למצוא מנוחה בינות החיים. והחיים טומנים בתוכם את הטוב ורע את אור וחשך – הרי מידת ח"י-ק"ץ (הוא יצחק דגבורות) המראה שיש בתוכו מצד הימין את האור והחשך (ח"י שנמשך מהצד הזכרי) ומצד השמאל את החשך והאור (ק"ץ שנמשך מהצד הנקבי). הכל כמעשה אדם שיש בו זכר ונקבה.

מה שמלמד על כי האדם נדרש לעבוד כל חייו את קץ ימין בבחינת עבודה ופרנסה לשם קיום כשהוא דואג כל העת לטוב והרע שבו – חייב למצוא את האיזון משל צדקה ומעשר, ומצד הקץ השמאלי נמצא כי עליו לקבל את החשך, את הנעלם המצפה לו, אלו אורות גדולים, משל התייחדות עם האלוקות והכרה שקבלת הנשימה היא דו צידית. כמו כל העת נדרש גם לתת משהו בתמורה.

מאחר והאדם נולד ממקום כפרתו הרי שנדרש הוא ללמוד שיש לתת משהו בתמורה, זו למעשה הכרה בגדולת החיים היכולה להיטיב עמו.