צומות ישראל

צומות ישראל

לישראל יש זכרון הנושא בחובו את העבר הווה והעתיד. ה' צומות קטנים נקבעו לעם ישראל במהלך השנה מלבד יום הכיפורים לצורך כי עיניתם את נפשתכם:

1. י' טבת

2. צום גדליהו

3. תענית אסתר

4. י"ז בתמוז

5. ט' באב

זכריה פרק ח, פסוק יט

כּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָשׁוֹן וּלְשִמְחָה וּלְמעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:

"צוֹם הָרְבִיעִי" – י"ז בתמוז לזכר בקיעת חומות ירושלים וכמו כן משה שבר הלוחות בראותו את עגל הזהב.

"וְצוֹם הַחֲמִישִׁי" – ט' באב לזכר חורבן בית המקדש.

"וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי" – צום גדליה.

"וְצוֹם הָעֲשִירִי" – עשרה בטבת, לזכר המצור על ירושלים.

כהבנה למעשה הצום בכלל נעשה לבקשת רחמים והטהרות ובפרט לכל יום מתוך החמישה בגין אירועים המצדיקים את קיומו. ה' צומות המבשרים את גדילתו של אד"ם מאת מערת המכפלה אל החיים.

אלא כידוע ליודעי ח"ן שכל מעשה נסתר לטובת נעשה ונשמע. ומאחוריו מתגלה מחשבת אלהים חיים המלמדת מוסר ודרך ארץ משל התפתחות אדם.

בתהליך היווצרותו של האד"ם כשבמהלכו חלים בו השינויים כמשל עובר ברחם אמו בדין ימים אחדים להתפתחותו ועד שבועות אחדים למערכות הכלים שבו ועד לשלמותו כתינוק חי לכל דבר. אלו ממהלכי החיים אותו ניחן האד"ם את התפתחותו מיצור חי אל נפש חיה ועד נפש שכלית מדברת ונושמת, ועד הכרה באלהים אחד.

אלה מבני נר"ן ח"י המשלבים את כוחם בתוך העולמות המקנים לאדם את תבונתו וחכמתו, אצילותו ומרצו בהם.

ישעיה פרק נח

פסוק ג

לָמָּה צַּמְנוּ וְלא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגּשׁוּ:

צום שיש בו מן הציווי, מלשון "תְּצַוֻּם", המתעלה מעל יצרו הנמוך והמבקש להטהר ולעלות אל האני הגבוה כנאמר "הֵן בְּיוֹם צמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ" העולה במנין 'תשובה פלוס כפרה'.

דברים פרק לב

פסוק מו

וַיּאמֶר אֲלֵהֶם שִימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמר לַעֲשׁוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי

הַתּוֹרָה הַזּאת:

פסוק מז

כִּי לא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

ירמיה פרק לו

פסוק ט

וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי יְהוָה כָּל-הָעָם בִּירוּשָׁלָם וְכָל-הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלָם:

"וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית" מסכם את ה' צומות אדם "ליהויקים"אחרת להויה-יקים אדם "בַּחדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם" זמן לידתו של תינוק-אדם.

ה' צום-אדם עולה במנין 'מקום' רחם חיים.

'מקום רחם חיים' עולה במנין 'בשר' יען כי עטה עליו מלבושים.

זכריה פרק ז

פסוק א

וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו:

פסוק ג

לֵאמר אֶל-הַכּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית-יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל-הַנְּבִיאִים לֵאמר הַאֶבְכֶּה בַּחדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים:

פסוק ה

אֱמר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ וְאֶל-הַכּהֲנִים לֵאמר כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי:

"בְּאַרְבָּעָה לַחדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו" אחרת באר-רבעה לחדש התשעי בכס-לו, לשון, תינוק כי הגיע זמנו לצאת לאויר העולם למשך חיי אדם "שבעים שנה".

עם יציאתו "הַאֶבְכֶּה בַּחדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר", לשון, בכיתו ממלא כל ריאותיו ועמו הנזר, זה עטרה אותה הוא מסיר עת יומו השמיני – ברית מילה.