עץ הדעת

עץ הדעת:

ספירת הדעת, ספירה אחד עשרה, עוסקת בכל הקשור לייחוד והשלם. דומה הדבר לחכם בתורה המתבקש כל העת להתרוקן על מנת להיות בלמידה והתגדלות בכל עת. בהמשלה, דומה הדבר לעשיר המעשר כל העת, וידיו נעות אל הצדקה ללא משפט. הדעת היא כל מהותו וקיומו של האדם. כל מהלכי חשיבתו, תכנונו, אמונתו קשורים בחבלי עבות עם ספירת הדעת. דעת שהיא תוצר נלווה לאות א' הנעלמה. אות שהאדם מיום היוולדו נדרש להשלימה ולתקנה.

בראשית פרק ב, פסוק יז

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

מרגע שאכלו מעץ הדעת נפלו אדם וחוה אל האדמה אשר אספה אותם אליה ברבות הימים. ימיו של אדם קצרים וקצובים וצריך להספיק לנצל את חייו עד תום.

הוזהר האדם כי זו תהיה דרכו עלי אדמות והוא "דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא-אוּכַל לָהּ" בקש לקנות דעת עליון.

בראשית פרק ג, פסוק ז

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

אפשר לומר שעם נפילתו ארצה הבין האדם כדאי לו ללמוד להכיר את העולם שבו הוא חי, וזה על מנת לעשותו נעים יותר, מתוקן. לפיכך זכה האדם זה שידע להכיר את מגבלותיו ובתחבולות יעשה מלחמה בסוד "וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ" עד שיגיע האדם אל נחלתו בסוד "וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת". כאילו התחרות היא על לב הדעת זו הספירה העולה ויורדת בכל עת. מצידה האחד מגיעה עד מלכות ומצידה האחר נוגעת בעליונים. לומר שספירת הדעת היא ההולכה אל תוככי התפארת ומשם היא נוסקת או נופלת אפים. משמע ספירת הדעת היא שלישית לחכמה ובינה ושלישית לחסד וגבורה.

משלי פרק יד, פסוק טו

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ:

פסוק יח

נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת:

תהלים פרק קלט ו

(פְּלִאָיה) [פְּלִיאָה] דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא-אוּכַל לָהּ:

ישעיה פרק ה, פסוק יג

לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי-דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא:

העדר הדעת זה הביטוי הקרוב ביותר ללבוש, לשון בושה. אם לא ירא האדם, אז יאבד את הבושה ונפל עמקי הבור, אל הקליפות.

ישעיה פרק נח, פסוק ח

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהֹוָה יַאַסְפֶךָ:

א"ז זו הספירה השביעית, היא המלכות אשר מקבלת את שפעה מהיסוד הפורץ ומבקע לו את הדרך מהתפארת כשבתוכה נעה הדעת והיא כח המרפא והמזין והמחיה. אז תראה המלכות ברוב הדרה תחת דגל צדקתה, אז ידעו כי "הויה הוא האלהים" והוא אחד.

כח הבקיעה עניינו דין וגבורה כשהוא משמש חוצץ למי שאינו ראוי ואינו בעתו.

משלי פרק ג, פסוק יט

יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה:

מענין כי יסוד "בראשית ברא אלהים" עניינו חכמה דאצילות והאציל על הארץ את החכמה שידע האדם את האלהים בדרכו (כשאת תוכנה הוא מקבל מהיסוד המדמה את הטוב ורע).

פסוק כ

בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ-טָל:

מה בסך הכל מבקש האדם – לחיות בכבוד ובאושר. אלא לפעמים המידות האלו או שחסרות בתכלית או שמלאות במקום שאין שם שבע. להגיע אל הנחלה כל אחד שואף ולחיות בה זה כבר מידתיות משל כח לשלוט על היצר. עם פתיחת הסכר של הברכה יוצא האדם מעבדות אל החירות. מצמצום אל ההרחבה, מגלות אל הגאולה.

זהו סוד הקידוש וההבדלה. אינך יכול לעשות הבדלה ללא קידוש תחילה. אם תרצו קידוש החתן את הכלה בסוד 'הרי את מקודשת לי'. שרש הדעת תחילתו בכתר, והולך ונמשך ומתשפט לכל אורך קו האמצעי עד המלכות.

זהו ערכו של הפסוק

בראשית פרק א, פסוק א

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:

ללמד כי השמים לקדוש ברוך הוא והארץ לאדם לעבוד אותה.

נמצא כי עם גילוי אכילת מעץ הדעת גורש האדם בסוד דעת המילוי (דלת עין תו) והתבקש להשיב לעצמו את "תוצאות חיים"

משלי פרק ד

פסוק כב

כִּי-חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל-בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא:

פסוק כג

מִכָּל-מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי-מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים:

שזה בעצם עין – אישון.

וביקש לחזור אל המוטב בדרך דעת במילוי (דלת עין תאו) בסוד "שֶׁראשִׁי נִמְלָא-טָל". אז חזר האדם על עקבותיו והמן ירד לפיו ושחקים ענגו את לשונו.

תהלים פרק קמה

פסוק טו

עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת-אָכְלָם בְּעִתּוֹ:

הספירות נצח והוד נמשכות על ידי שחקים.

למעשה כל שבירה היא התחלה של תיקון. תיקון של מעלה ותיקון של מטה.

תהלים פרק עח

פסוק כג

וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח:

פסוק כד

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:

כמה עשירה הברכה כשהיא באה מרצון ושפעה דרך כוונות ואין לה מקטרגים.

אם כן השפע מספירות נצח והוד עומד על קוצו של יוד. זה אינו משפט ורחוק מצדק זה מילוי הדעת – תנ"ו אל"י דע"ת. זוהי מידת השנה מראשית השנה ועד אחרית השנה. זהו כח הרחיים, סוד התבואה.

ישעיה פרק מה

פסוק ח

הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ-צֶדֶק תִּפְתַּח-אֶרֶץ וְיִפְרוּ-יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי יְהֹוָה בְּרָאתִיו:

לסיכום:

הדעת היא כל מהותו וקיומו של האדם. כל מהלכי חשיבתו, תכנונו, אמונתו קשורים בחבלי עבות עם ספירת הדעת. דעת שהיא תוצר נלווה לאות א' הנעלמה. אות שהאדם מיום היוולדו נדרש להשלימה ולתקנה.

אם הגרעין הקבור באדמה מסמל יותר מכל את חיי האדם במובן של תכלית וקיום, מחזור אצל האשה, הולדה ומוות, ובכלל כל דעה ומחשבה משל סטריאוטיפ ועכבות הרי שמרגע שכל תמציתו מבקשת לצאת החוצה, לפרוץ ולבקוע, כשזו בעצם נקודת אל חזור בסוד "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ-טָל". אז כשעצמותו בצבצה נצנצה לקראת האור והמים אל הרקיע בסוד אמ"ר, מתיישב לו הגרעין שכל האפשריות גלומות בתוכו ומתחיל לקבל הוראות ומגבלות המלמדות אותו שיש בו תכונות משל עץ אורן ולא עץ אלון, שהוא יהיה גבוה ולא גבוה כמו חברו, שהוא יוציא פרי מסוג מסויים, ושבתוך עולמו יוכל לנסות להתמודד עם משברים ודעות, עם שאיפות ומסגרות. יגלה שבגיל צעיר כוחו אינו כתמול שלשום כשהוא בוגר יותר. יעמיק ויגדיל את האמונה, שמקורה מתוך סבל או יראה, מתוך חכמה ובינה, שילמד כשהוא בהכרה כבעל נסיון, שישיג את האושר ואת הרגע.

והפוטנציאל שנראה כאילו הוא חובק עולם בעצם מוגבל לתחומיו, אנושי למידותיו כשמעל הכל ספירת הדעת יכולה לנוע מהקצה העליון שלה היא כתר ועד המלכות. הכל תחת מידות של ערום משל הנחש ועד הלבוש מלשון בושה. שידע האדם להתמודד עם המצפון שלו, כשבדרך יכיר את הדעת המולבשת עליו, מה מותר ומה אסור. שיבקש למשוך את החבל עד גבול המותר ולא לקרוע אותו. הצמדת האות א' לברכה מקבלת מימד חדש של א'-ברכה משל אב"ר-כ"ה. זה ברכת הכהנים בסוד "כה תברכו את בני ישראל".