משמעות יום השבת

יום השבת:

"בטרם יבא החרסה", היא השמש העומדת לשקוע ביום השישי טרם כניסת השבת או אז כל הטוב כונס "מה מתוק מדבש" בגימטריה 'ראי כד שבת', מקום בו כד החרס מסתיר את אורו מכיל את האור הגנוז משל ששת ימי הבריאה. דברי תורה נעלים בהחלט מתוקים מדבש. "מהאכל יצא מאכל" בגימטריה 'רפח', משל רוח אלהים מרחפת על פני תהום, היא כניסת השבת המקבלת את נתיניה בשמחה. "ומה עז מארי" הוא כי התעצם האור – "עז מארי" ערכו 'כלי חרס'.

שופטים פרק יד, פסוק יד

וַיּאמֶר לָהֶם מֵהָאכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלשֶׁת יָמִים:

פסוק יח

וַיּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּטֶרֶם יָבא הַחַרְסָה מַה-מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי

וַיּאמֶר לָהֶם לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לא מְצָאתֶם חִידָתִי:

"חידתי" בגימטריה 432 והפיכתה 234 מתקבל 'זהב טהור', מקור אור עז הגנוז ביום שבת. כאשר 'אור עז גנוז שבת' בגימטריה 1052, אחרת א-בן, היא אבן פינה לבית המקדש, וגם 'תשעה ירחי לידה' כמו 'ארץ זבת חלב ודבש'.

דווקא ביום השבת מתבטא 'זהר קדוש' בתוכו. כך נקבל את 'הר הבית' זו גם 'ברית-י'.

"ומעז יצא מתוק" אלו הם 'עפרות זהב' היא 'ירושלם מקדם'. כל שכן האור הגנוז המחייה ומאריך ומברך חיים.

איוב פרק ט

פסוק ז

הָאמֵר לַחֶרֶס וְלא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתּם:

"וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתּם" בגימטריה 638 כערך 'כל טוב + בטנים ושקדים', זו ברכתו של יעקב לבניו היורדים מצרימה. 638, אחרת 'לוח' – ו' פעמים ל"ח, יחדו 'ברוך' וגם 'סימן חיים' המחזיר עטרה ליושנה. מחזיר את דפיקות הלב לליבו של האדם רגע אחד לפני שדרכו הסתיימה.

כי "לחרס" ערכו 'רחמים' משל 'ויהי ערב' המשמש את אחיזתו בכוחות אחרא סטרא מונע מבעדם להוציא אל הפועל את זממם. זה כי כוחה של השבת ושומריה כה גדול, זו 'אות שבת' ברית אלהים ואדם.

חייו של האדם המולכים על ידי 'דברי אלהים חיים', אלו האורות הגדולים – ש"ע נהורין המבטיחים צדק ומשפט לכל, מחזקים את דרכו על ידי הבחנה בין רצונות האדם ותאוותיו לבין הקרבת משאלותיו לתוך העולמות העליונים. יוצא, אדם המוביל את חפצו לצומת מוארת מכוון את דרכו אף בחשכה עד עצם קיומו המלביש ניצוצות של קדושה על יעודו. כך משתנה אחיזתם של כוחות אחרא סטרא ומתחזקת האמונה בזכות. באם כוכבים משולים לכוכבי מזלות אזי אלו נחתמים מקבלים ציווי לשנות ממסלולם הכל על מנת להבטיח תיקון וזכות צדיק תגן על המתחנן לנפשו.

"ולא יזרח" ערכו 'חבל הטבור' כמו אומר, יש לשנות את מזונותיו של האדם על מנת להכיל בתוכו את שם האלהים שישמור עליו מפני עצמו. מה שטבעי בשביל האחד מורכב ומסובך בשביל האחר. והאדם מבקש לחזור ולהיות טבעי כמקודם ללא מכאובים ומחשבה יתרה.

מלכים א פרק יז

פסוק טז

כַּד הַקֶּמַח לא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לא חָסֵר כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ:

"וצפחת השמן", אחרת צחת-פ"ו השמן, ענין החוזר ונשנה הבא לתאר את תכונת נשמתו של האדם. "כד הקמח" ערכו 'טוב עץ' משל 'גן עדן' בו התקיימו עולמותיו של האדם על משקל הספירות והתורה שבתוכן. מובן שככל שתמצא צחת השמן, הוא צדיק ביסודו של האדם, יבלה את חייו אוחז בעולמות העליונים ואלו אוחזים בו מנגד.

"כד הקמח" מבטא אחיזה במחשבה מול "צפחת השמן" המשלים את עולם המעשה משל הברכות הניתנות על ידי איש האלהים לתיקונם ודרכם של בני האדם הפוקדים אותו.

תהלים פרק קד

פסוק א

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-יְהוָה יְהוָה אֱלהַי גָּדַלְתָּ מְּאד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:

פסוק ב

עטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה:

"עטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" ערכו 'פורת', הוא 'פורת יוסף' 'קנה שמים וארץ' משל 'בראשית ברא'.

"נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" ערכו 'תשעה', אלו 'תשעה ירחי לידה' בגימטריה 'אור עז גנוז שבת'. וגם "אור כשלמה" ערכו 602 חסר ט' לבסיס קיום 'תורה'.

"עטה אור" ערכו 'ארץ', זו נקנתה בחזקתה בראשיתה על ידי ה'-ארץ. "נוטה שמים" ערכו 'מידות' משל הספירות המכילות את עצמן על ארץ ושמים.

שמות פרק ג, פסוק ד

וַיַּרְא יְהוָֹה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיּאמֶר הִנֵּנִי:

"מתוך הסנה" היא 'ירושלם' וגם השיח 'פטל קדוש ואדום'.

פסוק ה

וַיּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קדֶשׁ הוּא:

"אדמת קדש הוא" בגימטריה 'בית המקדש' היא 'שבת יום מנחה'.

בראשית פרק א

פסוק ט

וַיּאמֶר אֱלהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:

"יקוו המים" בגימטריה 'וירא', הוא אור 'בהיר' המבדיל בין אור לחשך.

מנוחת השבת:

כל לילה אדם עולה על יצועו למנוחת לילה. מנוחה זו נמצאת בחסר משום שכל מעשה נמצא בכוונה תחילה. יוצא שהאדם נצרך להשלים את המנוחה ביום השבת.

'נח לילה בחסר' בגימטריה 'הסנה הבער' וגם 'חיי שעה', זה ד' שעות פעמים ו' ימים סה"כ כ"ד שעות במהלך השבוע. מובן שהכ"ד מתמלא עד תומו ונמצא בחסר, כאשר שלמותו ותיקונו מתברך ביום השבת על ידי היפוכו: 'חסר' ל'חרס'.

כך 'נח חרס' בגימטריה 'כוש', היא האשה הכשית עמה התחתן משה, היא החשך הבוקע ממנו האור, זה אור בקצה המנהרה, זה שלמות הנפש.

כאשר מוסיפים 'נח לילה בחסר כולל כ"ד' השעות מתקבל 'קרן החסד' היא ספירת הרחמים לחיי השעה של האדם ובני ביתו.

במעגל החיים, 'נח חרס כולל כ"ה (שעות) כולל בן' (ב"ן שבתות בשנה) מתקבל "יום אחד", הוא 'נח לילה בחסר' משל האדם.

מדהים להיווכח באיזה עולם אנו חיים שהמופלא מכל נותן לנו הכל ואנו מתקשים להודות ולשבח ולרומם את גדולת החיים האלהים שהעניקו לנו מתנה כה יקרה – החיים. שנה שלימה של שמירת השבת ומנוחתה שווים יום אחד, אחרת לילה אחד במנוחה על מנת שנאגור את כוחותינו ונמצא את לבבנו, את נפשנו. שבת באנגלית Saturday, סתר-די, אחרת יד נסתרת.

זכור ושמור בדיבור אחד:

שמות פרק כ, פסוק ח

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:

דברים פרק ה, פסוק יב

שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:

בספר שמות נאמר על השבת זכור ובספר דברים נאמר שמור מדוע?

מדובר כאן ביחוד השם הקדוש. שכן זכור מתייחס ללוחות הראשונים, זו תורה שבכתב ואילו לענין הלוחות השניים, זו התורה שבעל פה. מכאן זכור מתכוון לשבת הכתובה והחקוקה בזכרון הקולקטיבי של העם היהודי המבדיל בינו לבין הגויים, כעם סגולה. ואילו השמור מתכוון לכל מי שידו משגת להבין ולשמור כגודל ידו. בדומה לתובנות כל אחד יכול לשמור כרוחב הבנתו, הבחנתו, רוחב ליבו וכוחו. הדבר דומה להרמת משקלות – כל אחד מרים לפי משקלו האישי וכשרונותיו הברוכים.

מעבר לכך, זכור הינו הוראה שמימית ואילו שמור היא הוראה ארצית הנדרשת ליחוד השבת, להבדיל אותה משאר הימים. אם תרצו הרצון לייחד את האור הגדול עם האור הקטן, אור אדם. במובן נוסף, שמור מתכוון למידת הרחמים, שמור להקריב לי במועדו, אלו זמני החפץ – חפץ חיים. לעומת זכור המחזיק בחסד של דינים.

קהלת פרק ח, פסוק ה

שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם:

בעולם הנוכחי אנו מתבקשים להתגונן מפני הרע. בפשט אנו מבינים שיש טוב ורע ולא תופסים שמתקיימים ערכאות של טוב-רע-טוב, כשהרע מיושב לו באמצע. הטוב הוא נצחי ואילו הרע מקיים את העולם בו אנו חיים כעולם של חומר וגשמיות.

קהלת פרק ח, פסוק ו

כִּי לְכָל-חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי-רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו:

במדבר פרק כח, פסוק ב

צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:

לפיכך הזמן הוא השמור המייחד עם הזכור דווקא ביום השבת ובמועדים בסוד "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר".

בראשית פרק יט

פסוק כז

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם אֶת-פְּנֵי יְהוָֹה:

זכו"ר עולה במנין עץ החיים להורות עליו שהוא נצחי. מטבע הדברים שמו"ר מקבל עליו את עץ הדעת – לשון לדעת את הויה ולייחד אותו עם אלהים כי

דברים פרק ד

פסוק לה

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָֹה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ:

מענין למצוא כי זכור ושמור בגימטריה 779 חסר שב"ת מתקבל 77 זה 'לב אדם' בבחינת ע"ז אדם, שידע לגבור על יצר הרע וניצל ממנו וזכה בנפש יתרה. זה המעבר בין נשמת חיים, זו הנשימה שבכל רגע נתון האדם זוכה לה לשם קדש וענג, אלו זכור ושמור בהתאמה. אז קדש נשאר במקומו ורק אם לא עלה בידו לקיים ענג מתהפך עליו לנגע.

זמן השבת עולה עד רפ"ח ניצוצות בבחינת ט' פעמים לב לצמצום ש"ך דינים, בסוד "וינפש".

גדולת הזמן היא בסגולת אברהם כי "וישכם אברהם בבקר" להשיג את החסדים, להמנע מהמקטרג, וכי זו סגולת הגוברת על הברכה בסוד "מזה ומזה הם כתבים".

שמות פרק לב, פסוק טו

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן-הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים:

דבר נוסף, זכור מתייחס לזמן עבר, ללא יכולת להוריד אות ואו להוסיף אות, זמן בו הכל מונח על השולחן – שלא תאמר: 'לא ידעתי'. לעומתו שמור מתכוון לזמן עתיד – פועל יוצא של כוונות ויחודים, זה שעת רצון. אתה בהחלט מוזמן להוריד או להוסיף אות לפי גודל אמונתך בדבר.

בענין "שבת מכל מלאכתו" הרי שמתקיים כאן הפער בין עבד החומר הוא מצרים לבין עבד ה' הוא עולם הבריאה "ויכלו" (בגימטריה ע"ב-ד'). זה המרחק בין עולם הבריאה לעולם העשיה כשברקע עולם היצירה, הנדרש לשבות, שלא לדון את האדם באותו יום.

במזמור לכה דודי:

לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה.

שמור וזכור בדבור אחד, השמיענו אל המיוחד, הויה אחד ושמו אחד, לשם ולתפארת ולתהלה.

קודם שמור לזכור מדוע?

יען כי זכור ביום ושמור בלילה, ושבת מתחילה את זמנה עם רדת החשכה. זכור הוא הזכר ושמור היא הנקבה.

זכור הוא אור הוא חיצוני לעומת שמור המקבל את האור הפנימי. זו הסיבה שלא מבצעים מלאכות ואף לא מדליקים אש ואור מהסיבה, כי האדם צריך לקבל את האור החיצוני ולייחד עצמו עם האור הפנימי משלו. להבדיל, בימי חול האדם עובד על האור החיצוני ומתקשה להשיג את האור הפנימי.

לשם ייחוד קבלת השבת יש לצאת לשדה, הוא מקום חק"ל תפוחין קדישין. מאחר ונוקבא מיושבת באחור, אז נקראת שדה עפר הראוי לזריעה, זה מקום הבל דגרמי דרפ"ח ניצוצות, המשובח יותר. לעומת ימי החול שם עומדים הקליפות, לשון מדבר, שהעפר שלו אינו ראוי לזריעה. לשם שכינתא בעפרא נדרשים אנו לתקנה ולהעלותה, בסוד התנערי, עורי עורי.

מחשבה מחודשת:

גילו של האדם הינו בבחינת החיצוניות שבו. הפנימיות ממנה האדם מורכב הינה זמן בראשיתי בר אלפי שנה, כאשר משהו גדול מהאדם ומהזמן מחזיק את החיים, את הימים במקומם. השבת המחזיקה את ששת הימים בבחינת פרח לו אב-קנים, מוזנת ומזינה.

שבת וינפש: שבת מלכה

תינוק בלי אמו חייו מן הסתם יהיו קשים יותר. החום שהאם מעניקה, הקרבה, היניקה מהשד. הידיעה שהאם ממש צמודה אליו נותנת לו להרגיש שהוא חי. השבת שהיא כה קרובה לששת הימים. השבת שהיא למעשה מכילה את כל ששת הימים ומשמשת להם מחסה, מקור חיים. אם נתבונן ביום אחד שהוא על תקן של יום ראשון נגלה שהוא מכיל בתוכו את כל ששת הימים שיחשבו ליום אחד.

בראשית פרק א, פסוק ה

וַיִּקְרָא אֱלהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בקֶר יוֹם אֶחָד:

מדובר מתחילת בראשית ועד יום אחד 52 מילים כערך מספר השבתות בשנה. מערכות אלהים שלמות מכונסות ביום אחד להחזיק את ששת הימים כזכר לשם איזון שבת היא נקבה. אם נבין זאת נמצא שיום אחד הוא הזכר וויום השבת היא הנקבה. ושניהם יחדו משמשים את החיים עלי אדמות. יום השבת הוא יום מנוחה. נקודת המנוחה היא המחייה את הפעולה עצמה.

בדומה לביצית והזרעון המבקשים להתיחד וזקוקים ליד מכוונת היא האפס, הוא האלהים כנאמר "כִּי-אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד".

ישעיה פרק מה, פסוק ו

לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי-אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד:

האפס הוא המאחד בינים. כך המנוחה היא נקודת האיזון בין שני הקטבים.

זכרו, נקודת איזון היא כאשר המצב הוא שווה כוחות משני הצדדים. אם כן נקודת איזון זו נמצאת לעולם במצב של מנוחה ולא חשוב אם מדובר במטוס קרב.

נמצא גם "כִּי-אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד" עולה במנין "בֵּית מְנוּחָה" הוא יום השבת.

דברי הימים א פרק כח

פסוק ב

וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל-רַגְלָיו וַיּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וְלַהֲדם רַגְלֵי אֱלהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת:

אם נחדד את משמעות יום השבת נמצא שיום השבת היא מקבילה לעץ החייםכנאמר "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" והיא נמצאת במלכות בחשבון 'שבת מלכה'.

משלי פרק ג

פסוק טו

יְקָרָה הִיא (מִפְּנִיִים) [מִפְּנִינִים] וְכָל-חֲפָצֶיךָ לא יִשְׁווּ-בָהּ:

פסוק טז

ארֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְמאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד:

פסוק יז

דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

פסוק יח

עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:

מכאן נמצא שעץ הדעת מצוי בינות ששת הימים.

שבת בגימטריה 702 בהיפוך ספרות אור בגימטריה 207.

מספר שבתות בשנה 52.

אם נתקין את הערך 52 בתוך 702 נגלה את המספר 7520. 7520 נחלקו בשניים נקבל 3760, זה זמן חרס תורה.

כידוע 3760 שנה הוא זמן שעון חול בה התורה נחתמה.

שימו לב: 752 עולה במנין 'עולה לתורה'.

דובר על כך שבני ישראל פרו ורבו במצרים יען כי כל אשה יהודיה החזיקה בכרסה שישיה. זה בבחינת ששת ימים שהוחזקו על יד ש'-בת.

שניה כידוע בעלת סימול מספרי 377. אם נאחד אותה עם 'יום אחד' נמצא את הערך 446 זה 'מות'.

מות אינו יכול לחיות ללא חיים. לפיכך שבת משיבה חיים למות.

נמצא 'שבת מות' עולה במנין 'אור מחצב הנשמות'.

עוד 'ששת ימים שבת' בגימטריה 1802. אם נוציא 0 מתוכו נמצא את יעקב בגימטריה 182.

יעקב הוא ישראל, זה אור ישראל המואר תמיד בשבת. כנאמר "הִנֵּה מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד".

תהלים פרק קלג

פסוק א

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד:

"מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד" חסר ט"ל מלאכות ביום שבת עולה למקום 'אור מחצב הנשמות'.

שבת ששת ימים (שימו לאות ו' שהתקבלה):

ש ב ת

ש

ת

י

מ

י

ם

ויכלו:

"וַיְכֻלּוּ" – ששת ימים. אחר (האות ו' בחשבון ששת ימים וגם וא"ו בגימטריה 'אחד', הוא יום אחד)

"וַיְכַל" – יען כי התכנסו ששת ימים ביום שבת.

בראשית פרק ב, פסוק א

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:

פסוק ב

וַיְכַל אֱלהִים בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָה וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָה:

זכר ונקבה:

בחיי היום יום כל פעולה אינה יכולה להתקיים בלא זכר ונקבה.

ששת ימים מוחזקים על ידי יום השבת, היא הנקבה.

בלי ברכת השבת אדם יהיה חסר מנוחה.

וחי לעלם:

בראשית פרק ג

פסוק כב

וַיּאמֶר יְהוָֹה אֱלהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעלָם:

"וָחַי לְעלָם" בבחינת מנוחת עולמים.

השבת נפש לאדם בבחינת נשמה יתרה משיבה בו חיים כמעשה חמצן מעושר. הרי חמצן מצוי לרשותינו 21 אחוז פלוס ו' (אלו ששת ימים) מתקבל 27 בשלמות שבת (בגימטריה 702).

27 לשם ז"ך הנפש כנאמר "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".

שמות פרק לא

פסוק יז

בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְרָאֵל אוֹת הִוא לְעלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָה יְהוָֹה אֶת הַשָּׁמַיִם

וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:

גם "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" עולה במנין 'אור מחצב הנשמות'.

יום אחד שבת:

אם נאחד את חמשת הפסוקים הראשונים – יום אחד עם ג' הפסוקים של פרק ב' – יום השבת נמצא 10977 פלוס 10502 (שימו לב למספר השבתות בשנה 52 וגם לסיכום 107 הוא מגן דוד) נקבל 21479. אחרת 21-479 בבחינת אהיה – 479.

479 נוסיף לו את "יום הששי" נקבל 1150 , זה מגן דוד במילוי.

479 בגימטריה נס-זמן במילוי.

'נס זמן' עולה במנין 'אור'.

479 מייצג את תחילת האות ז' המופיעה לראשונה בתורה. כלומר אחרי תב"ע אותיות עם האות ז' עצמה.

10977 נאחד עם ג' הפסוקים מפרק ב' – הוא יום השבת – יחד עם "יום הששי" 11173 (אחרת 111-73 זה א'-חכמה) נקבל 22150.

האיחוד יום אחד עם שבת מגיע לשיאו עם הופעת הקשת בענן.

בראשית פרק ט

פסוק יב

וַיּאמֶר אֱלהִים זאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדרת עוֹלָם:

פסוק יג

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:

פסוק יד

וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן:

כאשר "בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת" בגימטריה 2215.

לסיכום:

שבת היא עיקר – בברכה.

ולא עקר – נטול ברכה.

שבת היא עץ החיים.

שבת היא מנוחה – הכח המאחד את החיים לפעול.

איחוד יום אחד עם שבת הוא כח החיות.

'כח החיות' מלמד על "דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

בראשית פרק ג

פסוק כד

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

שמירת שבת לשם "לִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" בבחינת "אַתָּה כּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי".