מוצאיהם למסעיהם

מוצאיהם למסעיהם:

מוצאו של האדם מלמד על גורלו – על תוכנית אב שאין לאדם הרשות להמנע ממנה. מסעו לעומת זאת, מלמד על מזלו – האם שפר עליו להבין את חלקו במתווה המוגש בדרכו, והאם הוא מסוגל להתמודד עם הגורל והמעמד שנצב בפניו.

במדבר פרק לג, פסוק ב

וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי יְהוָֹה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:

קיומו של האדם נקבע מהיותו טיפה סרוחה, לומר כי כל תולדותיו ומידותיו נרשמו ונחקקו בבחינת "כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָֹה יִחְיֶה הָאָדָם". כי הכל הוא אחד מספירת היסוד המספק את השפע לכל כנאמר "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי יְהוָֹה". כזכור דוד הכין את הקרקע-יסוד לבנית בית המקדש-מלכות.

והאדם המוצא את עצמו בכל מיני מצבים או מנהגים שאינם תואמים את כליו נוהג כמנהג מלכות ומבקש להמנע מהם בבחינת "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". כי אלה מול אלה עשה האלהים והוא נורא עלילות על בני אדם.

מי שמוליד את האדם זה יסוד דבינה המספק את הבסיס לכל דרכיו. אלו התנאים הראשונים להיווצרותו. מי שעומד לפני האדם הוא יסוד דחכמה הנושא את המסע. חשבו על יוכבד אם משה שספקה לו את ההתחלה להיות המושיע והגואל של עם ישראל והאב הוא עמרם, להורות לו את שם המבצע – עם רם להוציא אותו ממצרים, להוליך אותו מ"ב-דב"ר (מ"ב מסעות ודבר) בבחינת במדבר, לתת לו התורה והזהות.

תפקיד האב לשמש שופר בבחינת "והגדת לבניך", דוגמא ומופת אל מול תפקיד האם המשמשת כמורה לבניה, מחזקת את דרכם.

דברים פרק ח, פסוק ג

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָֹה יִחְיֶה הָאָדָם:

דברים פרק ח, פסוק טו

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:

רגע אחד ימצא אדם את עצמו בתהום, בבור באין מים והוא צמא, באין אור והוא בחשך. וברגע שני חייו יהיו סוגים בשוושנים, ורבים ובקשו אותו, ידרשו אותו, יעמדו לשרתו.

ממקום מדבר ילך בשביל ובמסלול כשהוא בצל. ושני במקום של עיר לא ידע את נפשו הדואבת והכואבת.

ישעיה פרק מא, פסוק יח

אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם:

משלי פרק ד, פסוק כב

כִּי-חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל-בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא:

והאדם צריך ללמוד להתאים עצמו, להתעלות מעל עיניו, מעל דעותיו הנחרצות, מעל אמונתו הנחותה, לנסות לראות מעבר, לזכות בברכה. להיות כאדם משכמו ומעלה, להיות גשר לאחרים, לא לפחד. בחיים אדם צריך להיות תמים, לשון "הבה תמים".

גורל הוא המזל שמסתעפים ממנו שבעה גורלות לחלוקה:

תחילה על פי הגורל יבחן אדם

במדבר פרק כו

פסוק נו

עַל-פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט:

נאמר כי "פור הוא הגורל" בשם אומרו, הדבר מלמד על הדרכים להוביל את המובל, בבחינת כל הדרכים מובילות לירושלים ואין האדם יכול להמלט מהם.

רק האדם מנסה לשנות את גורלו, שבעה במנין, אולי יזכה בחנינה או בדרך חדשה.

זכרו כי שבעת הגורלות היוצרים ענפים הם אישים לאדם המותאמים לכליו שלו. לא פעם אדם מאמין כי מגיע לו חיים מסויימים, חיים אחרים. לפעמים החלום מוליך אותו, לפעמים הוא לא חי בשביל להיות במקום, לעיתים הוא מתנגד פיזית, אולי נפשית הוא מאבד את זהותו בשל רומן הזוי. ישנם מקרים שהאדם נמצא במקום בשביל לשמש ראש גשר למישהו אחר, אולי מציל אותו, מעלה אותו על דרך המלך.

אדם מאמין שהוא טוב יותר, איכותי יותר והוא מתחתן עם נחות ממנו, מבוגר ממנו. אחד המקריב עצמו על המזבח של האחר. אלו לא החיים שהוא היה רוצה. החיים שלו לא מלאים והתנאים שלו אינם תואמים את ההליכה שלו, ההתנהגות שלו.

גורל ראשון – הוא גורל אחד בבחינת חזק ואמץ.

גורל שני – מלמד "מה שהיה כבר הוא". אין לו הרצון לשנות את מקומו, את המקום שהגיע אליו. אף אחד לא יקנה אותו, יפתה אותו.

גורל שלישי – מצביע על תכונת המצאו, בדלת אמותיו. מי שמאמין בעבודה קשה וקבועה. אינו מציץ לדשא של השכן.

גורל רביעי – הוא אות במילוי. חושב שהוא המיועד.

גורל חמישי – כי קפצה לו הדרך. לא מאמין כיצד הגיע למצב, לאירוע, למקום.

גורל שישי – הוא הגורל הששי בבחינת "ותעלמה יצא אור. החיים אינם שגרתיים מבחינתו.

גורל שביעי – מתקן את זמנו, "בטרם אצרך בבטן". נולד לו גורל נדיר.

נטיתו של האדם לתרגם את הליכות חייו כי אין הוא מבין אותם, כגדולים מעבר למידותיו בשמות כמו: צירוף מקרים, בחירה אקראית, כסף הולך לכסף, איזה הוא העשיר השמח בחלקו, נולד לגדולות, רואה את הנולד, יש לו יד, נוגע בחול והופכו לזהב, חסר מזל, במקום הנכון בזמן הנכון.

מילים נוספות לגורל המשמשות עטרת גורל:

חזק, חלש, חבל, פור.

חזק – נטייתו של האדם להימשך למין השני דרך צבע, מין ושפת גוף, שפה וכושר דיבור דבר המוליד לתקשורת והקמת תא משפחתי. אלמנט השורד החזק.

חלש – כשלהקת אריות בוחרים לארוב לעדר הם מתחילים ליצור אצלו מנוסה עד שהמופרד עולה בגורל, הוא החלש.

פור – הוא היום שנקבע מימים מימימה.

חבל – הוא הרצון למשוך במזל. אדם יושב ליד שולחן הימורים ורואה שהולך לו, הוא מנסה למשוך עד הגבול. בדומה לקורי שינה. החבל לעיתים מורה על תסבוכת.

מחשבה מחודשת:

אומרים, אלהים נותן אגוזים למי שאין שיניים, ושני נולד עם כפית של זהב בפה. הכל ענין של הזדמנויות וסיכויים על רקע ומזל. לנצל את הרגע, להיוולד להורים הנכונים, לדעת לפנות ימינה בזמן, להיות מאושר מכל רגע, לדעת לקבל הערות והארות, לקרוא את הסימנים ולדעת לקרוא את כתב החרטומים כי הכתובת רשומה על הקיר. והעיקר, לדעת לבנות את עצמך בדרך המלך, כי בחדריו התבונה והחכמה. לשלם על הטוב ולברוח מרע.

על חרבך תחיה:

הקול קול יעקב והידים ידי עשו כי ידו אוחזת בעקב עשו. קיימת אפשרות לנוקבא דמסבותא לאחוז בעקבים בלבד. יעקב ועשו חד הם. לקדושה שבע ברכות ולטמא ברכה אחת. צריך לדעת להפריד ביניהם, צריך לדעת לתחם בינותם.

מזלו של האדם שמנגנוני ההגנה בגופו הולכים לשני הצדדים: הגנה והשמדה עצמית. זה בא ממטרה אחת, שידע אדם שקיים גבול לכיליון ואין אחיזה לרע יותר מקיומה. בין היתר על מנת שיזכור מהיכן בא לאן הוא הולך.

בראשית פרק כז, פסוק מ

וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:

מדינת ישראל מיום הקמתה אין לה מנוחה. מלחמות כל השנים – פנימים וחיצונים. המאבקים הפנימיים של ישראל מלמדים על הבנתו את האלוהות בדרכים שיש בהם מלחמה ולא שלום. נמצא כי ישראל חיה על חרבה כל השנים.

"תריד" לשון מרד שעניינו תסיסה, קושי ללכת בדרך הטובה, חסם בקבלת עול המצוות והדרך הישר. צוואר זו נקודת קשה ערף.

דווקא במלחמה עקובת דם זו בה חיילים נהרגים בידי כוחותינו, מאש שוגג, נמצא כי הפסוק "דן ידין עמו" מלמד כי עם ישראל שופט את עצמו לחומרה וכי החמס אינו יכול לדון אותו. עד כי עם ישראל נמדד לחומרה בציציות שלו, בזכוכית מגדלת. ניתן להבין זאת, משעה שעלינו קומה.

יעקב ועשו נקברו באותו יום כנאמר "למה אשכל גם שניכם יום אחד".

עובדיה פרק א, פסוק יח

וְהָיָה- בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא- יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר:

"שריד בית עשו" הינו עמלק. והוא יתקיים בישראל כל עוד יתקיים בו הספק.

עשו עשוי מטוב מראשיתו ורע באחריתו. על ראשיתו אומרים שהוא: 'עשוי ללא חת'. כזכור עפרון החתי מכר לאברהם את מערת המכפלה בארבע מאות שקל כסף, אל מול עשו שהגיע עם ארבע מאות איש. כך יוצא שרק ראשו נקבר במערת המכפלה.

במדבר פרק כד, פסוק טז

נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" – "בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו".

"מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל" – "וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו".

"וּגְלוּי עֵינָיִם" – "וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף".

פסוק יז

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת:

פסוק יח

וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל:

עשו היה איש ציד שסמך על הכישורים שלו בבחינת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ולא הרפה. השענות על הכח שלך הינה דבר מסוכן כמשל לחכם שאינו נכנס למלכודת שפקח לא היה יוצא ממנה. צריך לראות מעבר. אדם מקבל ירושה את חייו, את תכליתו ונדרש הוא לצמוח מעבר לכתפיו. אם מחזיק בתכולת קרניו אלו יהיו קרנות המזבח עד רגע התשלום אודותיהם.

ישראל מחזיקים בארץ ישראל ולא בחינם. זו ירושה מדורות אבות ואין להרשות לאויבים להרים ראש. אתה יכול לבלוע עד גבול מסויים. אחר כך תצטרך להקיא. השאלה, מה יהיה מחיר ההקאה שלך? האם הדבר יבוא על חשבון הבריאות שלך!

זכרו כי פה מספק את מקורות הקול – של יעקב, וגם את מקורות העיכול – של עשו.

איוב פרק כ, פסוק טו

חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ אֵל:

אדם מנסה לבלוע יותר ממה שהוא יכול להכיל עשוי להתפוצץ. מכאן בא ההסבר למעשר המשחרר את רצון האדם לתלות את תאות הבצע שלו בגחמות.

משלי פרק כח, פסוק יח

הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת:

נותרה רק ברכה אחת ליצחק עבור עשו כי הגיעו מים עד נפש.

ישעיה פרק ו, פסוק ב

שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

השכינה מופיעה לישראל בשש, בארבע, בשתים. ששים ריבוא, ארבעים שנה של הליכה במדבר, באלפים שנות גלות.

תהלים פרק סח, פסוק יח

רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ:

יחזקאל פרק י, פסוק כ

הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר-כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה:

פסוק כא

אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם:

תפיסה מחודשת:

סיפור המקרה בין יצחק ליעקב והתחפשותו לעשו מזכיר את כיפה אדומה והזאב.

יעקב במרמה נוטל גם את הברכה וגם את הבכרה מאחיו עשו – פעמיים.

בכור זוכה לקבל פעמיים מאחיו.

דברים פרק כא, פסוק יז

כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:

בראשית פרק לג, פסוק ג

וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו:

יעקב משתחווה לעשו שבע פעמים כי זה הפער ביניהם – פער הברכות, שכן יעקב מקבל שבע ברכות ועשו ברכה אחת. שבע פעמים הוי"ה עולה במנין יעקב. מרגע נפילתו של האדם ויציאתו מגן עדן עבר לעולם העשיה הנקרא קלקול. בנקודה זו נדרש הוא לבצע תיקון או השלמה. אם זכה להתחבר לבת הזוג, לגדול ולצמוח – הצליח לתקן. אם ח"ו ולא עמד במשימה ימצא את עצמו בתשלומים.

צום הולך אחר הצמצום.

קול הולך אחר הקלקול.

מום הולך אחר הממון.

עשו מול יעקב:

גדל מידות מול קטן.

שעיר מול חלק.

אדום.

ציד מול איש רוח.

חומר מול רוח.

רשע מול תם.

לעשו יצר בהמי, לא יכול לחכות, חסר סבלנות, רוצה עכשו. יעקב חסר סבלנות בכל הנוגע לרוח כי הברכה קודמת למזון.

בעל ספק – מאמין בהשגחה.

כי יצר לב האדם רע מנעוריו – עוסק בתיקון.

עשו חי על חרבו – וזו ברכתו. יעקב – כאיש חינוך מיוחד. נדרש בסבלנות לפרום את הקשרים.

לעשו מתקיים שנאת חינם, חוסר פרגון, עין צרה. יעקב מגדיל לעשות לברור את הטוב מהרע.

יעקב אוחז בעקב עשו כי הם קשורים זה בזה.

אומרים כי אלהים נותן אגוזים למי שאין שיניים.

השכינה משחקת תפקיד חשוב עת הדברים מובלים למקומם. רוח השכינה מובילה את הפרטים הבודדים, את היחידים ליחידה אחת. השכינה כהוריקן אוספת את כל הפרטים הבודדים למטרה אחת או לרעיון אחד עם הגשמה בסופה. האיסוף כפי שניתן להבין הוא איסוןף של הרבה רעש כשהשקט נמצא בפנים בעומק, בקדושה. השכינה היא כלה של הקדוש ברוך הוא.

כל אחד נושא בתפקיד או במעמד כלשהו כשהוא חלק מהארגון או מהנחלה והוא צריך לצמוח מתוכו.

הידיעה היא החזון של השכינה. כשהכל מרגישים מחוייבות וצורך בשינוי אמיתי. עוד יותר חשוב שהראש, אלו המובילים את המהלך ילמדו להזהר לנפשם, בשל אחריותם לקבוצה, לעם. ילמדו לקחת אחריות ולא לראות את טובתם לנגד עיניהם. אולי מתוך הסתכלות בלבן עיניהם של האחרים. לבן שהוא לבנון. ומנגד יצחק לוקה בעיוורון ככתוב "ותכהינ עיניו מראת".

נמצא כי השכינה כמו כל נושא ועולם מצוייה בתנועות הזכר או הנקבה שבה. ההוריקן כפי שצוייר מבטא את תנועת הזכר מהפנים כלפי החוץ. עניינו בדינים, בעשיית חשבון, מלחמה. השכינה הנקבית מתבטאת בימי הליכת בני ישראל במדבר ארבעים שנה. בנקודה זו אנרגית השכינה הולכת ומתכנסת מבחוץ פנימה. עת קבלו על עצמם את התורה, את המצוות, את החיים.