מוצא האדם מהקוף, מעפר או מאבק כוכבים

מוצא האדם מהקוף, מעפר או מאבק כוכבים? 

לחשוב שמוצא האדם מהקוף מהבחינה אבולציונית זה להעצר במכונת הזמן. לתפיסתו של המדען הוא מאמין במה שהוא רואה. לתפיסתה של המדע חייבת להיות חוקיות, שהדבר חוזר על עצמו זה מדעי, וזו הוכחה. ואז ניצת "הויכוח" – מי ברא את העולם, והאם מוצאו של האדם הוא מהקוף?

מוצאו של האדם מאין?

לתפיסת המדע הראציונאל חייבת להיות התפתחות שבדרך. נאמר, מתחיל מכנף ומתחיל לגדל כנף שניה ואחר כך גוף ורגליים והנה יש לנו משהו שהתפתח. כלומר, מבקש לו האדם אחיזה בטבע. שכן הוא רוצה לראות, כמו הוא ברא את העולם. עוד יותר טוב אם הכותרת תהיה מלחמת המינים, כי החזק הוא השורד האולטמטיבי. ואם כבר, התפתחות היא בכלל תכנון אבולציוני המראה על השתכללות, כמעט כמו האדם שמשפר את המטוס (או כל טכנולוגיה אחרת) שיהיה מהיר יותר, חזק יותר.

בתפיסה הבריאתית העולם נברא יש מאין ולא יש מיש. כלומר, הכל הוא אחד ושלם ללא פגמים, ללא צורך בהתפתחות על חלקיה.

העולם כידוע מחולק לדומם, צומח, חי ומדבר. ארבעת המעברים הללו הם בעצם חלק משלם והוא אחד. ידוע שהדומם כבר לא דומם וליהפך, יש בו יותר חלל מכפי שניתן לתפוס. אז אם החלקיק הקטן, הקרוי אטום שוכן באטום אזי הוא גם חלק מהצומח והחי והמדבר. והוא משותף לכולם, כי הכל הוא אחד.

עולם הבריאה מתחיל את דרכו כעולם הדממה. עולם רואה ואינו נראה שיש בו הכל. עוצמה אין סופית שמתקיימת בו ואין גבולות לו. דרך שרשרת הדממה נמשך לו הדומם, הוא עולם החומר הגס, שכאמור חי לחלוטין ומשם הוא פונה לדם (דממה, דומם, דם), הרי חיים וחיוניות ועד לא'-דם (דממה, דומם, דם, א'-דם) שמתחיל לחשוב על מקומו בעולם.

המשותף לארבעת שרשראות החיים הוא הפ"ה. אלמוג מתחיל בפה, משם מזונותיו, העיכול וגם יציאת הצרכים. אלמוג בגימטריה פ'(ה). אם כן המעבר והתפתחות הוא של הפה, וכבר נאמר שמותר האדם מן הבהמה וגם כי החיים והמוות ביד לשון. זה תיקון הפה. משם נמשכים לאדם מחשבותיו הישר לחכמתו, אל מסקנותיו.

מה שמתקן את הפה הוא המנוחה. בלי המנוחה (עולם הקדש) אין תיקון. עובדה היא שחייב האדם לנוח, מנוחת לילה, מנוחת השבת, ובזינוק חד אל מנוחת עולמים.

מבקש לו האדם שליטה במתרחש. שליטה על חיי נצח, חיים ללא מחלות. רוצה לשלוט באושר, ולבסוף ישלוט באושר של האחר ויביא שואה וחורבן (על ידי מלחמה: דת, גזע, תרבות, מקום).

בהקבלה נמצא שממה, שמה, שם, משה, שה. ובתרגום חופשי. במדבר השומם, שיש קושי לחיות בו יכול להתפתח לו מקום ובו אנשים, קהילה ועם, אלו בני ישראל, ומעלתם תהיה כצאן לפני השם.

אם נמיר את החיים שלנו נמצא כי הרצון לשלוט מקורו בחייתיות שמהלכת עלינו. בתוכינו אנו פרמיטיבים, מוגבלים בחשיבה, מסתפקים בפשט, כפי שלימדו אותנו, מגיבים באינסטינקט למשהו שהוא מאיים עלינו, יש בנו תוקפנות, וחלקנו חסרי אמונה. וכל זה קורה בהעדר כלים. מקורותיו נשענים על אור גס, כשחשך מכסה עליו.

האחר, המתפתח, לומד, מעז לרכוש ידע, משיג מחדש את האמונה, מבטל את הרצון לשלוט – בחיים וגם בסביבתו, בוטח בברכת דרכו. כל זה קורה בשעה שהוא מרחיב פה – לומד שפה חדשה, עם צלילים אחרים להם תדר המחובר ליקום. מקורותיו נשענים על אור בוקע, אור דק ועדין.

בחיי היום יום אנו נוטים לראות את החיים, את הרגע כאירוע שניתן לשפיטה. ברגע נתון אנו נותנים לחושים שלנו שיעמדו על המשמר למען יספקו לנו את המידע – באם האירוע חיובי או שלילי לפי ההשפעה שלו עלינו. הציון שאנו נותנים לחושים הוא ציון גבוה, ברוב המקרים, כשבדיעבד ובראיה אחורנית נגלה שכמו לא היינו בכלל במקום.

הענין הוא שאנו לא שמים לב שהכל צפוי והרשות נתונה להחיל את האירועים (חתימת האירוע) בשניה החקוקה. אינך יכול להתחמק מהאירוע אלא כמה אתה שותף לו.

הכל מתחיל מהחיקוי. בתחילה האדם מחקה את הטובים או את המוצלחים או את הדומים לו. ליצור שייכות, יש ממי ללמוד, יש ממי להעתיק. יותר מאוחר הוא מתחיל לעשות השוואה עם אחרים החלשים ממנו כדי להשתוות אליהם (אם הוא יכול גם אני יכול). בכלל, המטרה של החיקוי היא להגיע למדרגת אל, לדמות לעליון. אז הדבר נקרא מחכה לעליון, רוצה לראות פרי לעמלו.

נאמר שאתה חונה בסמוך לכביש הראשי כשלפתע מכונית מגיחה מהסיבוב במהירות, תוך כדי נהגה מאבד שליטה והמכונית מתהפכת מספר פעמים ונוחתת מילימטר מהמכונית שלך. אתה יוצא מהרכב בהלם מתבונן במכונית המעוכה כשהיא סמוכה לשלך ואומר: "עוד מטר אחד והמכונית היתה נכנסת בי". ואתה לא מבין, אין משמעות למרחק. יש משמעות רק לתרגום שלך. איך שאתה רוצה לראות את הסיפור.

אנו נוטים לשמוע על אירועים ששינו את העולם, אנו מתרגמים את האירוע כדבר שאי אפשר היה למנוע אותו. נאמר שאני במאי ואני מציג סרט על צונמי. מטבע הדברים אנו אראה את האירועים הקודמים לשעה היעודה כשהצופה יודע היטב לקראת מה הסרט הולך להיות. אם כן הכל תלוי באלו חומרים אני אשתמש, עד כמה צבעוני הוא ישודר והאם יהיו לו גם קטעים של שחור לבן. והעיקר, כולם יודעים שאין אפשרות להמנע מהאירוע.

ביום יום יש לנו הרגשה שאת האירועים שאנו חווים ניתן היה להמנע מהם. אולי לצאת שעה לפני, אולי לאחר במעט, אולי. אולם ביחס לאירועים אחרים גדולים כקטנים אנו מסוגלים לספוג אותם במיוחד שמדובר באחרים ולא בנו.

כל אירוע אנו תופסים אותו כטוב ורע ולא מבינים שכל אירוע השולי וגם העיקרי הם בעצם שחקנים ראשיים.

בשנת 1840 לערך אשה בחודש התשיעי הפילה את העובר. הכל היו עצובים בשבילה. ושוב היא נכנסה להריון וגם בפעם השניה היא הפילה. ושוב הדבר חזר על עצמו בעובר השלישי. אז מה, לא הייתם מרחמים עליה – איזה סבל היא עברה? ולבסוף היא ילדה את התינוק הרביעי. והוא גדל להיות למשמיד היהודים מגרמניה.

אדם מסתכל על תכלית חייו ותמיד שואל – למה זה קורה לי?

האירועים שלנו הם חלק מהתסריט, שחלקו כבר מצוי בראשינו וחלקו נכתב בכל רגע נתון.

ד. היא בחורה שלא קבלה חום ואהבה בחייה ונשבעה שהיא תתן חום ואהבה לילדיה. אלא שהתסריט שנכתב בשבילה כלל גם בן זוג שבגד בה. הסליחה שלו לא הועילה לה והיא ספגה את כל הרסיסים לגופה. והשאלה היא, כמה רסיסים כבר יושבים בגופו של האדם כשהוא מזמן לעצמו את הסרט של חייו.

ניתן להבין שהחיים מיושבים לפי שלבים ומדרגות – פעם עולים ופעם יורדים. וכל שלב הוא חלק מהשלב הקודם. אלא שרק האירוע האחרון עומד לתרגום.

כמה אדם יכול להשפיע על חייו, כמה הוא יכול לעצב אותם. עד שלפעמים הדמיון עולה על הכל. לעיתים הדבר נראה הזוי ולא מציאותי, וקורה שהחיים הם שאבלונה המצויירת בשחור לבן.

סרטים של פעם, ככה לפחות אנו מבינים, צולמו במצלמה של שחור לבן ולכן איכות הצילום היא כזאת. והמציאות של חלק מאיתנו היא בצבעים של שחור ולבן, אפור ומעט צבעוני. וישנם כאלה ההפך, שעברם היה מלא צבעוניות וחגיגיות. 

ולבסוף הכל מבינים מפרספקטיבה של שנים שהאירועים חקוקים בסלע, ואנו רק רוצים לשנות את הייעוד שלהם.

לתורה ארבע דרגות עליה הקרויים פרד"ס המבקשים ללמוד אותה עד כי רבים נוטים לראותה כסיפורי הגדה שחלים עליהם הוכחות ומדע.

הכל תלוי בעיני מדרגת המתבונן. ואם אין מתבונן אז האירוע מעולם לא התרחש. ואם אדם אחד מרגיש משהו אז זו הרגשתו הבלבדית ואין זה אינו שהוא צודק. ואם מישהו הסביר שמוצא האדם מהקוף – אז הוא לא צודק? הוא צודק ביחס למה שהוא מרגיש. ואם אדם שני מרגיש שהוא קוף ונראה כמו קוף רק חושב כמו בן אדם – אז הוא בן אדם או קוף?

ואם אדם שלישי משלם לאדם שני כסף בשביל לחשוב כמו קוף – אז הוא קוף? ואם רביעי חושב שישנה תבונה אלהית השולטת ביקום אז הוא יכול לגעת בה בשביל להוכיח שהוא אמיתי?

ולך תסביר שהאדם נברא מאין, והעולמות מאותיות, ובירידה הוא יוצא מעפר. והאדם כי נבון הוא מכולם יודע שרק החזק מנצח, והטבע נאמן לחזק, וישראל הם מתכלית השה הנטרף ולא משרש האריה הטורף, קיימים בזמן מקדם.

עולם הבריאה: "ויברא…"

בראשית פרק א, פסוק כז

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

עולם היצירה: "וייצר…"

בראשית פרק ב

פסוק ז

וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

עולם העשיה: "נעשה…"

בראשית פרק א, פסוק כו

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ:

אז בואו נתחיל מהתחלה.

מרגע שהחליט האדם שמוצא האדם מהקוף, הוא בעצם הניח על ראשו את נזר הבריאה. הוא האדם, בן אנוש, כבר לא אנושי, הוא מעל כולם, כולל הקוף. אז מי מעליו? ומי כתב את התורה – אולי הקוף בשעה שהיה תלוי מתנדנד בין העצים. אף אחד לא לוקח אחריות למעשיו, ואת החוקים כתב הקוף, סליחה – האדם.

ואם כבר קוף, ידוע כי האדם מתקדם כל שני עשורים בצעדי הקדמה הטכנולוגית. אז הרובוט המכני והמגושם, לא ירחק היום, יהפך לפני אדם, אולי יזיל דמעה. אז מה יהיה מוצאו? אשכנזי או ספרדי. במאות השנים שחלפו להם היו אומות לחזקים ביותר באותה תקופה. לפי תפיסת האבולוציה החזק הוא השורד, אז היכן השליט והאומה שעמד בראשה?

מענין כי הכתר שהאדם שם לראשו (עולם העשיה) מקביל לעפר – "מעפר באת ואל עפר תשוב" (עולם היצירה). מה שניתן ללמוד כי ארבע שלבי החיים: דומם צומח חי ומדבר מניעים את הגלגלים יחד עם החוליות שלהם. ולא כדאי להתקע בחוליה הראשונה – חולית הקוף. הרי העפר מקביל לדומם, כאשר דווקא אל עולם הבריאה קורץ לנו 'אבק כוכבים' – יציר נברא מקדם. מענין כי בגימטריה 'אבק כוכבים' עולה במנין א"ר. במקום הנמוך שהניח האדם את עצמו – מוצא מהקוף, בחר להלך על פני תהום ולעסוק בשיבוט, נסיון להגיע למוטציה.

כדי לוודא את מוצאו של האדם נבין שבריאתו של כל מין הינהלמינהו: דהיינו פתאומית ללא שלבי התפתחות, מושלם מראשיתו ועד סופו.

והאדם עפר ואפר: 

דברי הימים ב פרק א, פסוק ט

עַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהִים יֵאָמֵן דְּבָרְךָ עִם דָּוִיד אָבִי כִּי אַתָּה הִמְלַכְתַּנִי עַל-עַם רַב כַּעֲפַר הָאָרֶץ:

קהלת פרק ג, פסוק כ

הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר:

דניאל פרק יב, פסוק ב

וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם:

ישעיה פרק כו, פסוק יט

יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל:

"הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ" נמצא כי נוספה להם "היודך עפר היגיד אמתך" בסוד "קץ שם לחשך" מתכונן למעגל חיים נוסף.

איוב פרק כח

פסוק ג

קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ וּלְכָל-תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת:

פסוק ד

פָּרַץ נַחַל מֵעִם-גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי-רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ:

פסוק ה

אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא-לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ-אֵשׁ:

איוב פרק כ

פסוק יא

עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ (עֲלוּמָו) [עֲלוּמָיו] וְעִמּוֹ עַל-עָפָר תִּשְׁכָּב:

"עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ עֲלוּמָו עֲלוּמָיו" כי חדש עלומיו זוכה להארה מחודשת "יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" זו השיבה הביתה.

שמואל א פרק ב

פסוק ח

מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:

"מֵקִים מֵעָפָר דָּל" הוא אברהם המגן בגופו על קדושת החיים כמו על קדושת המתים. רח"ם עם תוספת של אות מתקבל שט"-ן' (זה אחד משני היודין "וייצר") להורות על הקליפה הקדושה. חשבו על עובר ברחם אמו – אלו מערכות הגנה מקיימות אותו מפני מזיקין ורוחין.

מענין שמשה נקבר בגי מול בית פעור (אחרת עפר-ן').

ויש לזכור כי זו"נ מצויים באחורי הערף דמלכות (אחרת עפר-ן').

איוב פרק ח

פסוק יט

הֶן-הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ:

התפתחות נפש אדם בסוד "וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ".

 

ישעיה פרק ב

פסוק י

בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהֹוָה וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ:

תחילה "מקים מעפר דל" עולה במנין צ"ר במילוי. אחר "בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר" שלא סיים את מלבושו עלי אדמות.

תהלים פרק קג

פסוק יד

כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי-עָפָר אֲנָחְנוּ:

בראשית פרק ב

פסוק ז

וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

"וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה" שנתן בו סימנים בבחינת "כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר" הרי זרע בסוד "זכר נא".

איוב פרק י

פסוק ט

זְכָר-נָא כִּי-כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל-עָפָר תְּשִׁיבֵנִי:

בראשית פרק יח

פסוק א

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:

נקודת "פתח האהל" היא הנקודה הקדושה שממנה עולה ויורדת נפש האדם. המטרה היא לקדש את האבר הקדוש (אב"ר-מ"ה) בסוד "ואת בריתי אקים". הכל הוא גילוי החסד העילאה להמשיך ממוחאג' טיפין אלו ברדתם אל היסוד עד הגיעם בשלמות למקומם כנאמר "ואת בריתי אקים את יצחק".

פסוק ב

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:

"מפתח האהל" הינו יסוד הבינה לשון וירץ כי הטיפה שעולה כנגד המ"ד ממהרת לרוץ כנגדה בסוד מ"ן. אחר שניהם המ"ן והמ"ד יורדים מטה ביסוד הבינה וזהו וישתחו ארצה וזהו "וישא עיניו וירא" שרומז להמתקת הדין של הנקודים שהיה תחלת הניצוצות של עולם הנקודים בסוד מיתה מלשון מרחפ"ת, הרי מ"ת-רפ"ח ניצוצין שנפלו. עתה בחינת אברהם שהוא סוד אור החכמה נמשך אליה לתקנה.

פסוק ה

וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

"לבכם" ולא לבבכם. מלאך לו לב אחד לעומת בשר ודם לו שני לבבות. הרי "וייצר" – שיש לו שני יצר טו"ר.

פסוק ו

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:

"סאים" בגימטריה 111 כאשר ג' סאים הינו 333, ענין המבטא רגל ישרה, אלו מלאכים. מלאך מלא באות א' (מל"א-ך')וחסר ב'. אדם מקבל ב'-ראשית בראש את הב'(י"ת) וחסר א' (ל"ף).

יחזקאל פרק א

פסוק ז

וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:

מלאכים שאין מזונם לחם ולא יין.

פסוק ז

וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:

הגיש את הבשר (בן הבקר) ראשון כנאמר

שופטים פרק ו

פסוק כא

וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶת-קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן-הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ יְהֹוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו:

פסוק ח

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:

המלאכים באו ל'-בש"ר לאברהם על הולדת יצחק בנו. הרי ל"ב-ש"ר. ש"ר שהוא מלאך. במקום בו אברהם נדרש להעלות נפש יהודי (מערת המכפלה) נוספת האות ט' (שהיא בבחינת ט' פעמים ל"ב הרי רפ"ח ניצוצות) יחדו ט"ל-בש"ר ובגימטריה ישרא"ל.

נמצא כי ח'-מא"ה היא יסוד אברהם דחכמה. ח' ימי אדם עת אברהם בן מאה בהולדת בנו יצחק.

"בן הבקר" אחרת בן רבקה אלו יעקב ועשו משל בחינת נפש טו"ר באדם.

"חלב" זה זמן אדם, הולדת אדם בעת עיבורו.

נמצא כי היחידה (307) מולידה את החיה שבנפש בסוד "הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם" מקום מערת המכפלה זה גילוי ניצוצות הקדושה באדם היהודי הנופלים ארצה ועולים ממנו. 

כאשר חצ"ב-ת"ם הינו מאה כמנין שנות אברהם לשם "לך לך".

הכל נעשה בבחינת "טרף נתן ליראיו" להוציא טמא מטהור.

ישעיה פרק נא, פסוק א

שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהֹוָה הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם:

יחזקאל פרק לב, פסוק כה

בְּתוֹךְ חֲלָלִים נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ בְּכָל-הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתֶהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים חַלְלֵי- חֶרֶב כִּי-נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת-יוֹרְדֵי בוֹר בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן:

"כֻּלָּם עֲרֵלִים חַלְלֵי- חֶרֶב כִּי-נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים" נפלו משמים קרניים קוסמיות "בתוך חללים" אל הכלי שניתן להם לשמרם מפני הקליפות הקשות.

כאשר "נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים" אלו בני חת (על שום היום השמיני ממלכי אדום).

מעשה בנמלים:

ראו תכנית בה חוקרים עמדו לפני תל נמלים. גודלם של הנמלים ממוצע, והם לא מפסיקות לנוע בקבוצה. תל הנמלים הזה היה משופע בחורים מהם הם יצאו וגודלו היה כשטחו המרובע של עשר על עשר מטר לערך. החוקרים החליטו לשפוך מלט על התל. כ10 טון מלט הם שפכו במשך שלושה ימים. לבסוף משהתייבש המלט הם החלו לסלק את רגבי האדמה מעליו. הם ניקו השטח בעדינות בכל עת שהתגלה המלט הנוקשה. מה שהתגלה לעיניהם אחרי לאחר מכן היה מדהים. מונומנט ענק שהכיל את מושבת הנמלים בהשוואה, דמה בסדר גודל התפתחותי לבניית הפירמידות והחומה הסינית גם יחד. יותר מכך, המונומנט המדהים הזה הזכיר בצורתו שרש של צמח מורכב ביותר עם פקעות ועלים. החוקרים הבינו שמדובר במפעל הנדסי ענק, כמו מישהו ראה את הכל ממבט על, צפה בכל וידע בדיוק ניכר כיצד הכל יראה. מעשה של נמלים או יד מכוונת היתה בדבר, אזי הנמלה המשולה לאדם, והוא זעיר כי אינו מסוגל לראות את כל התמונה הכוללת. מה מצפים ממנו, להיכן הוא הולך, מה צפוי לו.

מעשה בנמלים

חשיבה מחודשת:

נפילת הניצוצות (קרניים קוסמיות) אל הארץ חייבה את אברהם לצורך בנית כלי, הוא מערת המכפלה, לעשיית נפש אדם. נפילת רפ"ח הניצוצות נבעה מ'קדם חיים' הנדרשים ליצירת חיים. מקור החלל המבקש אחיזה, הוא כדור הארץ, זה המגן על יושביו מפני בישין ומזיקין – מחוץ לחיים ותוך החיים, הרי הרחם. כאמור הכלי שהינו מחובר לאבר קדוש, דבר המחייב את התינוק לעבור ברית לשם פתיחת היסוד והמעבר של אור-זרע לשם פרו ורבו. הקרניים הקוסמיות נשלחות מהחלל בשיתוף על קרני השמש כשאלו כמטר גשם מבקשות להתחבר לעפר לשם יצירת חיים. כשנולד איחוד חיים בתוך כלי יש ניצוץ שאינו מתפזר, הרי רפ"ח ניצוצין. באין כלי הקרניים הקוסמיות חודרות ארצה ומונעות יצירת חיים – העדר איזון (הגדלת החור באוזון). 

קרינת רקע קוסמית – היא קרינה אלקטרומגנטית שעוצמתה חלשה, כעוצמת הקרינה של גוף שחור בטמפרטורה של מעט מעל 2.7 מעלות קלווין, המגיע אל פני כדור הארץ כגלי מיקרו מכל הכיוונים בחלל. אלו חלקיקים מהירים מאוד המגיעים מחלל. וכאשר הם מתנגשים עם אטומים על סף האטמוספירה של כדור הארץ נוצרים ממטרים של קרינה קוסמית משנית המורכבת מחלקיקים יסודיים שונים. האנרגיה הקוסמית פועלת ככוח מתנגד לשדה המגנטי והשמש, המשמשים בכדור הארץ כמערכת מגנה.בימים בהם נמדדת פעילות מגנטית נמוכה, לקרינה הקוסמית יש השפעה גדולה יותר.

נמצא קשר בין מחלות נפש (סכיזופרניה, אלימות מוגברת, לידה עם מומים, נטיות אובדניות, דכאון, בעיות לב ומחלות כרוניות אחרות) לקרניים קוסמיות המגיעות מהחלל. כך השדות המגנטיים משפיעים על שיווי המשקל החשמלי של הגוף, על מערכת העצבים ושאר מערכות הגוף. סערות בשדה המגנטי קושרו לעליה בהתקפי לב, בלחץ הדם ובסיכון להתפתחות קרישי דם בגוף. בתקופות של פעילות קרינה קוסמית גבוהה ופעילות שמש נמוכה, חלה עלייה בלידות ילדים עם תסמונת דאון. במחלה זו מתפצל הכרומוזום ה-21 בגוף.