מה ערכו של האדם: על מחשבות דעות ומה שבינהן

על מחשבות וחוסר אמונה  

מה קורה כשהתקופה לוחצת במיוחד והאדם מרגיש רע?

מחשבות אובדניות חודרות לתוכו, מין הרגשה של אנרגיה חסרה. מי שעירני יוכל לצאת מהתקופה כשידו על העליונה. במצב טבעי יבחר האדם ליטול כדורים, מאמין, אלו יסדרו לו את המחשבות, יציפו אותו מהתהום עמה הוא שקוע עד צוואר. בהתחלה, הכל יראה ורוד, הכדורים אכן משפיעים. הבעיה היא שעם הזמן הדברים משתבשים, מהמורות ושקעים וגם סדקים מופיעים והכל נפרם. ככל שהלחץ גדול יותר אפילו ללכת לעבודה הדבר יתפש כבלתי אפשרי. עתה, הכדור כבר רחוק מלהציע פתרון. התגובות לכדור משפיעות על התיאבון, על המין, על היצר. תופעות לוואי כמו השמנה ועצבות, איטיות בדיבור ואנמיה לחיים גורמים לאדם לנבול. אנרגיה חסרה היא כמו בטריה מעולה שיש לה אורך פעילות של 70 שעות. הבעיה בנזילה כימית מאפשרת לה לעבוד מקסימום 35 שעות. נזילה כימית היא מתכון בטוח של הרגשת כשלון, חוסר בטחון, מישהו שלא כדאי לשהות במחיצתו. תוסיפו בדידות ובעיות כלכלה והרי לכם מתכון לאפשרות של אובדן.

מה שהאדם לא מבין, ששרש הבעיה נעוץ בכלי, במהות שלו. אם נבין שהאדם מובנה מנפש נשמה ורוח וגם גוף האוחז בו הרי שיש לטפל בכלי השבור בדרך הרוחנית העליונה. יש למצוא את החלק המעולה שבאדם, יש למצוא את החלק שניתן לעבוד איתו. וברגע שהאדם קולט ומבין מתוך עקביות ורצון עז שהבעיה שלו יכולה דווקא לשמש קרש קפיצה, קרש לצמיחה, כמו זה עתה הוא נולד אזי תבוא הברכה על ראשו וכל אשר יעשה יצליח. לא מטפלים במוגלה, לא נוגעים בפצע – אלו המחשבות שכל הזמן מושכות אותו לתהום. אדם מבקש להבין את מצבו והוא לא מבין שאין לו זמן להבנה. כמו היו מכניסים אדם לחדר ניתוח. עובדים עליו כשהוא מורדם ולא מתחילים להסביר לו את מצבו הקשה כשהוא עירני ומודע לעתיד לקרות לו. במהלך הטיפול, לאורך זמן מחזקים, כאמור, את האיבר הבריא והחזק, זה שיכול לשאת משא. לאחר זמן, החלק הגבוה של האדם מתחיל להתהפך ולמצוא עצמו נוטל את תבנית האדם, את הכלי שהתרחשה אצלו הנזילה הכימית המחשבתית. כך, ממקום של אובדן וראיה שלילית מתחיל האדם להאמין, ממקום של אמונה, שכל מה שקורה עמו זה הכל לטובה. ובעצם, לא רק שהמחלה מיטיבה עמו כי עם מביאה לו את הכח לצמוח מהחושך, לצאת אל האור כשהוא חזק יותר, נכון יותר, בריא יותר.

כשהרפתקן ואיש עסקים נפגשו באירוע משותף. השיחה גלשה לנושא, מה ערכו של האדם בחיים. איש העסקים טען שעדיף למות ולא לחיות חסר כל ואילו ההרפתקן טען שעדיף להיות חסר כל מאשר למות. עוד הם מדברים ומנהל הכלא הצטרף לדבריהם והציע לשניהם הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. ההרפתקן יכנס לכלא לעשר שנים ואם ישאר שפוי בדעתו עד תום הזמן יזכה לתשלום נדיב מצדו של איש העסקים בסכום של ששה מיליוני דולר. השניים לחצו במקום ידים וחתמו בנוכחות עדים על חוזה.

בשנה הראשונה, ההרפתקן היה בדכאון מוחלט, אולם בשנה שלאחריה כבר החל לצבור שעות על ספרי לימוד אשר הקנו לו שליטה בשש שפות. במהלך השנים הוא כבר ידע בעל פה את התורה על בוריה והמשיך לקרוא גם ספרי היסטוריה ומדע מעודכן.

השנים חלפו להם במהירות ושבוע לפני תום העסקה איש העסקים היה בבעיה חמורה. כספו אזל לו ומצבו הנפשי היה בהתאם. מאחר וידע כי עת התשלום הגיע לא ידע את נפשו עד שגמר אומר בליבו לחסל את ההרפתקן בכלאו. יום לפני תום עשר השנים הוא התגנב לכלא וראה את ההרפתקן מגודל זקן, פניו נחות על ספר, עיניו עצומות. לצידו היתה מעטפה. פתח את המעטפה, איש העסקים לשעבר, וקרא את תוכנה. "אני מתכוון לברוח מהכלא חמש שעות לפני תום התקופה, כי גיליתי שכל מה שאני צריך כבר נמצא בתוכי. אינני זקוק לכספו של חברי ואיני תלוי בו. כל מה שרציתי קיים עמי ולכל מקום שאלך אוכל להגשים את ייעודי. נבוך איש העסקים והלך.

מוסר השכל:

חומר מתכלה עם השנים. רוח לא. רוח נשברת בשנים הראשונות. חומר לא.

כל מה שיש לאדם כבר נמצא בתוכו. רק שעליו לפתח, להפנים ולהעשיר. כל מה שבא מבחוץ הינו הבל הבלים, חלל ריק שיש למלא כל הזמן.

לדעת לקרוא את מפת הדרכים: 

דמיינו אדם כלוא בבית כלא שמור המבקש לברוח ממנו. אך נקרתה בפניו ההזדמנות והוא לא מהסס. באישון הלילה לאחר שלא שמו לב אליו טיפס אל הגג ומשם עבר בסנפלינג אל הגדר הגבוהה המפרידה בינו לבין החופש. אומנם היא מסורגת בתיל קוצני והוא לא נתן ליבו לפרט הקטן הזה. השתחל בינות לתיל וקפץ מבלי לחשוב פעמיים למטה. התאושש מהנפילה והחל לרוץ אל מעבה היער אל החופש.

חלפו ימים אחדים כשנודע לו שהכלא כבר לא בשימוש. מאוד סקרן היה לראות את דרכו בחשיכה של אותו לילה ההוא. הגיע לכלא והכיר אותו היטב. כשהוא עוקב אחרי שביל הבריחה עמד על הגדר הגבוהה ופניו מטה והוא לא מאמין – שבע מטר גובהה ומתחתיה שברי זכוכית, כל זכוכית בצבע מנצנצת ובולטת קוראת ומחכה למי שיפול עליה. אמר לעצמו: "אם הייתי יודע את גובהה וקולט את הזכוכיות המשוננות הללו לא הייתי לוקח סיכון שכזה". המשיך ללכת בדרך נתיב הבריחה והגיע לביצה שבמעבה היער. עמד ונדהם. לא יכול להיות. זו הרי ביצה טובענית. אמר לעצמו: "אם הייתי יודע שזו ביצה לא הייתי עובר כאן בחיים". ונפרד מהמקום לתמיד.

ובמעבר חד. התקופה הכלכלית הנוכחית מתאפיינת בקטסטרופה. המצב הכלכלי מתדרדר במהירות, הבנקים לוחצים ומי שהתרגל לאשראי מתבקש להחזירו ללא דיחוי. תוכניות נגנזות והכל עומד על בלימה. אז פלא שהעשיר לא יודע מה ילד יום. עסקים בינונים כמו מגדלי דומינו תלויים ברחמי שמים. חוסר וודאות מתרחש לנוכח הגדולים, הטייקונים, שידעו ימי שפע ושגשוג, ששיחקו וצחקו כל הדרך אל הבנק.

אז איך יוצאים מזה?

התקופה הנוכחית נקראת "בוצינא דקרדינותא" ובעברית הנר השחור. זה שלב קדרות השמש ענין המבטא צמצום אור דרך עינינו. הרדיפה אחר עגל הזהב, ההרגשה שאנו נוגעים בהבלי החיים, מנעמי החיים שמתחילים להתנדף לנו. דווקא עם עלית ברק אובאמה לנשיאות ארה"ב הוסיף לנו את ההרגשה שהנה חלום ואמונה חוברים להם יחדו. מחד, חלום ואמונה חוברים להם ומאידך הם רק מעמיקים את החושך, הוא התהום שלפניו אנו הולכים.

אז המצב נראה רע?

הדרך היחידה לצאת מהמצב היא להבין את האיש ההוא שברח מהכלא. כל נסיון לברוח מלמד על מהמר, בשל סיכויו הנמוכים, כסיכוי לזכות בלוטו – לכשלון ידוע מראש. הבריחה לאור יום היא הרצון שלנו להתבונן נכוחה בחיים, כאשר כל מי המבקש לגעת בהם סופו ידוע – רע ומר. אם אחד מבני ישראל החוצים את הים, חומה מימינו ומשמאלו וכל מה שמעניין אותו זה לבדוק את תכולת המים על הפלא שבהם דינו מוות כנאמר "לא יראני אדם וחי". רק מי המבין שיש להתבונן לאורכה ולרוחבה של החשך, כשאמונה ודעת של התגדלות שמעבר לנו יגדילו את סיכוייו לעבור את המצב הנוכחי בשלום. ומכיוון שהתקופה הנוכחית תמשך שנה וחצי הרי שחייבים לעבור את התקופה בשלום.

נראה כאילו רק אדם אחד יכול לצלוח אולי את הקפיצה המסוכנת ולצאת בחיים ולא כך. מדובר בשרשרת חיה של בני אדם הערבים זה לזה, תלויים אחד בשני וצריכים זה את זה. עם ישראל ערב זה לזה ויחדו נוכל לצאת מהמצב הנוכחי, להתרומם.

ישעיה פרק נ, פסוק ג

אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם:

פסוק ד

אֲדֹנָי יֱהוִֹה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים:

פסוק ז

וַאדֹנָי יֱהוִֹה יַעֲזָר-לִי עַל-כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל-כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי-לֹא אֵבוֹשׁ:

פסוק י

מִי בָכֶם יְרֵא יְהֹוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהֹוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו:

לתפוס את התמונה הבהירה: השנה ה-28 של השמש הסתיימה בתשרי ונפתחת השנה ה-206 של השנה הראשונה. זו שנת מחשכים – קדרות השמש. זה מה שקורה עת קרן האור מאירה הישר עלינו.

הבהלה לזהב:
בני ישראל חיכו למשה בשעה שעלה ההר להוריד הלוחות. חיכו וחיכו ולא בא כי בשש לבוא. ראו שהזמן הינו קריטי עבורם כי אין להם מנהיג שיורה להם את הדרך ועשו החלטה, להביא אליהם אלהים אחרים, משהו שיתן להם להאחז בו. הדבר הכי קרוב לאלהים אחרים הוא עגל הזהב. כל אחד נתן את מה שיכל לתת על מנת שעגל הזהב יראה דומה למה שהאמינו. והוא לא אכזב אותם. מרגע שהושלם הכל הריעו לו.
משירד משה אליהם היה כבר מאוחר. הם לא חיכו ללוחות הברית, לתורה ולאורים ותמים הם עשו להם דרך טובה יותר וקצרה יותר. אז קדרו פניו והוא שבר להם אותו.

התקופה הנוכחית מתאפיינת במעשה עגל הזהב. הכל השתחוו לו מתוך ידיעה שהוא זה שיביא אותם לארץ המובטחת, אל הנחלה והשלווה. והוא לא אכזב. במשך השנים האחרונות הבורסה גאתה ונראה היה שהכל שכחו שיכולה לבוא מהומה, בהלה ולא לזהב. אז החל השוק של ההון לקבל שוק ולהתנועע. חתיכות קטנות החלו להתפורר כי שבר עדין לא נראה בארץ. חתיכות הקטנות הראו כי חלק מפניו של העגל וחלק מישבנו של העגל נעלמו כלא היו. אפילו הטייקונים נראו אובדי עצות. באו חכמים מכל העולם, כי העולם הוא כפר גלובלי אחד וחפשו לטכס עצה. מה עושים? באוצר החלו להרים את הכפפה ומצאו. אנו נתמוך בטייקונים שלא יפלו ויגררו עמם רבים וטובים מאיתנו. הרי הם תמכו בנו כל השנים האלה ולא נגמול להם כראוי?

אז בחרו במושג מרשים הנקרא 'רשת בטחון' או בשמו העברי 'חיתולי פמפרס'. כולם יודעים שאלו החיתולים הטובים ביותר לספיגה. אבל מה שהם לא יודעים שהדליפה אצל הטייקונים החלה. ובמקום לפתור את הדליפה הם רק שמים לעגל הזהב כיסוי. כמה זמן החיתולים האלה יחזיקו מעמד את זה כולם יודעים. זמן קצר. כי אם לא מטפלים בבעיה ובשרשה הדומינו ממשיך בשלו.
והעגל מאז ועד היום ממשיך להתפורר. והשבר הגדול אומנם לא התרחש אבל הוא יכול להשבר. כי הכל תלוי בתגובה המהירה שלנו למצב. למי שזוכר, משה פרק את העגל ומאפרו נתן לעם לשתות.
כדאי שנלמד לחבר את האמונה והחלום מחדש.

A story about time and material

Adventurer and businessman met at a common event. Their conversation turned to the subject what is the value of human life.The businessman claimed that it is better to die than live without any money while the adventurer claimed that it is better to be penniless than dying.

While they were talking the wardenjoined them and offered them both an offer they could not refuse.The adventurer will be taken away to jail for ten years and if he will stay sane until the end of the ten years the businessman will pay him an amount of six million dollars.The two shook hands and signed a contract in the presence of witnesses.

In the first year, the adventurer was absolutely depressedbut in the next year he has already begun to accumulate hours on textbooks which earned him control .on six languages.Over the years he had memorized the Torah to perfection and read history books and science up to date.

The years went by quickly and a week before the end of the deal the businessman was in a serious problem.He was lacking money and his mental condition was in accordance. Since he knew that the time of the payment was coming he decided in his heart to kill the adventurer in prison.

A day before the end of the ten years he sneak into the jail there he saw the adventurer with grown beard, his face resting on a book, his eyes closed. To his side was an envelope. The former businessman opened the envelope, and read the contents. "I'm going to escape from the prison five hours before the end of the period because I discovered that everything I need is already inside me. I do not need the money of my friend and I do not depend on it. All I wanted t is there with me, wherever I go I can fulfill my destiny. The business man was embarrassedand he left.

Moral:

Material is expendableover the years. Not the spirit.

The spirit breaks down in the early years. Not the material.

All a person has been found in him. Only on which he has to develop, absorb and expand. All the outside is rubbish, an empty space to be filled all the time