לשים מסכה על הפנים: העמדת פנים

לשים מסכה: איפור והעמדת פנים

כל אחד מאיתנו שם מסכה על פניו עם יציאתו מביתו. שחקן מקצועי המתבקש לגלם דמות כלשהי לומד אותה היטב קודם לכן. הוא חוקר על הדמות, על מאפייניה, הוא לומד את ה'יהרג ובל יעבור אצלה', תוך כדי שהוא חוקר את עברו. מרגע שקלט את המרכיבים העיקרים באישיותה הוא מתחיל לגלם את דמותה. כשהוא מפנים את המשברים שאישיותו צריכה לעבור. בשלב האחרון הוא כבר מתלבש כמוהו, בדרכו למאפרת אשר 'מלבישה' אותו עד שהדמות נעשית מוחצנת לחלוטין. עם תפאורה וסט נכון הדמות נעה עד שיש לה עבר, הווה ועתיד. כל שנותר לו לחכות לאקשן, עת השחקן שבו עם הדמות מתמזגים יחדו.

ביום יום לובשים ופושטים דמויות ביום יום. ככל שהקרובים אלינו באים בקרבנו הצורך להעמיד פנים קטן. זה לא אומר שאיננו מעמידים פנים, אלא פשוט הפנים שלנו מדברות מבעדנו. אחרי אין ספור פרצופים והבעות אנו יכולים לתאר את עצמנו והקרובים לנו די בדיקנות יחסית. ולמרות זאת, בכל פעם מחדש אנו יכולים להתעלות מעל הדמות או לאבד את הזהות שלו, לשון להבלע תחתינו.

במשחק, הבמאי יודע את גבולות התפקיד של השחקן ומארגן את כל הסט בשבילו. במציאות, האדם אינו יודע את הגבולות כי אם בוחן אותם כל פעם מחדש.

המסכה היא לעתים צורך קיומי של האדם לגלות את עצמו במידה ואירועים מעברו העיבו על תוחלת החיים שלו.

אדם הנמצא במצב קיומי משל נמלט מהחוק או מהכנופיה המבקשת לחסלו יבקש לשנות את לבושו, מראהו המוכר, אולי יעבור ניתוח. הקושי בשינוי לא יצלח בתנועותיו המקוריות, כמו הליכה או בגוון קולו.

אדם המבקש להקלט בחברה חדשה, חברה שדרוש לה מרגל, מישהו שיעקוב אחר פעולותיה, ידווח אחר הרגליה נדרש להעמיק את המסכה עד לכיסויה המוחלט. אם כולם שותים גם הוא ישתה ואם כולם חוטאים גם הוא יחטא. רק בהבדל אחד, הוא עושה דברו של העין הבולשת של החוק מה שמנקה אותו מכוונות שליליות.

התרגיל המושלם מתרחש כשמחליטים לעקוץ מישהו או לסדר אותו סטיל 'מצלמה נסתרת'. מכינים את כל הסט במיוחד עבור הקורבן או הגיבור בעל כורחו. הדבר מלמד אותנו כמה בני האדם צפויים. רק צריך לדעת מה החולשות של אותה דמות ופשוט לעבוד על הנקודות האלו – פיתוי, דחיה, רווח, הפסד, שמועה, הודעה, הוראה.

כשגולש בים מוצא עצמו בתוך צינור הוא עוטה על עצמו דמות היודעת להכנס ולצאת בשלום. כשלוחם מתכונן לקראת מבצע בה הוא פועל כנגד מחבלים הוא משריין את הדמות. כשרופא מתכונן לקראת ניתוח מסובך הוא מכין את עצמו ואת כליו. כל אחד לוקח את הסיכונים, אומד את הסיכויים, לוקח את עצמו אל עבר גבולות הדמות. 

בפורים, כמו בחיים, מישהו משחק את תפקיד הרשע ומישהו משחק את הגיבור הסובל. רק שהפעם הרשע אינו יודע שהוא הרשע. והגיבור אינו יודע אם הוא ישרוד את ההווה שלו. כך כל אחד לוקח את שיתופי הפעולה עם הסובב, וכשאלו משתפים פעולה יכול הוא להורות אפילו לצאת למלחמה.

ואם קבוצה מגיעה למסקנה כי מוצא האדם מהקוף יכול הוא לאמץ את המחשבה כמו כדור הארץ שטוח ויש תהום מעבר לפינה.

במקום שהחיים כמעט מסתיימים כל אחד צריך לקחת אחריות למעשיו. ובמקרה שהדמות של האדם לא לוקחת את עצמה מספיק ברצינות נוטה האחד להפיל על השני את האשמה.

במיוחד הדבר תקף בפוליטיקה. שם הקבוצה הולכת אחר מי שלדעתם הוא המנהיג והמוביל הראשי וכשהוא משנה את הדעה, ולא בצורה נחרצת, הקבוצה משנה את דרכה ופועלה, משל החליפו בגדים לגופם. באותה נחישות הם מטיפים לצד אחד ואחר לצד השני. זה מה שקורה שהזהות קיבלה רגלים קרות.

אני מזכיר לכם מצבים בהם האישיות הבכירה מציגה דרך ומשפט לאחרים כשלעצמו, כשהוא חוטא באמון, מציגה הקלה ו"לא ידעתי" – מין תמימות מעושה. מה שמלמד שלאדם פנים רבות ויכול הוא לנוע בקשת הגוונים, לאמץ לעצמו התנהגות או אמיתות, לעתים עד אובדן הדמות.

גם כשאדם מגלה בדיעבד את דרך האמת – החזרה בתשובה, הוא מבין כי אתמול הוא בעצם היה רע ביסודו. לא מבין כיצד נהג ופעל עד כדי כך שהיה בעברו ללא שליטה. מה שמלמד, שהחיים מלאים הפתעות ואם השינוי הוא מינורי או דרמטי ועד דרסטי מסוגל הוא להתעלות מעל עצמו ולגלות תכונות ומשאבים חבויים שהיו בתוכו ולא העזו להראות. כמו על אותו גנב, שבשעת מקצועו 'גנב' תיק ובו חומרי חבלה. ואלמלא הוא, קבוצת האנשים ששהתה במקום היו נפגעים ואפילו נהרגים.

לכן מדברים על הזמן והעת לכל דבר. 

מקרים בהם הפנים שלנו מאבדים מחוסנם: בעת אדמימות – יצר שגובר עליו, כשאדם חיוור – קרוב להתעלף. במקרים בהם האדם יוצא מתוכנו – בעת צחוק עד דמעות, כששערות ידיו סומרות – התרגשות יתר, אירוע יוצא דופן, נס שהתרחש.

Error: Contact form not found.