מאמרי קבלה
חניטה: חיי נצח
יונ
חניטה:
מעגל החיים, כידוע, מורכב מלידה ומוות שהם צמיחה וכליה בד בבד. לומר כי צמיחה נובעת מרקבון, ועיכוב הרקבון מונע את השתחררות הנפש-רוח. שניים שעברו חניטה: יוסף ואביו יעקב. האמונה הבסיסית בחניטה היא שבבוא היום יקום האיש החשוב מקברו ויהיה לו לאן לחזור.
בראשית פרק נ
פסוק ב
וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל:
פסוק ג
וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם:
ארבעים ושבעים, אחרת ארבע ושבע – מספר והיפוכו.
יוסף מספירת יסוד אחראי על ב"ר – ברי"ת מוביל לבראשי"ת – במרכז א"ש של יעקב, שהוא תפארת.
בראשית פרק נ, פסוק כה
וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה:
פסוק כו
וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:
ישעיה פרק יד, פסוק ט
שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל-עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם:
אם העולם מחולק לטוב ורע, שמים וארץ, אור וחשך הרי שכל מי שמעורר את הרע מרבצו יש לו חלק בכוחות האופל.
פסוק י
כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם-אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ:
פסוק יא
הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה:
פסוק יב
אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם:
פסוק יג
וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר- מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן:
פסוק יד
אֶעֱלֶה עַל-בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן:
פסוק טו
אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרַד אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר:
פסוק טז
רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת:
פסוק יז
שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא-פָתַח בָּיְתָה:
אלו הפירמידות. לאחר שנקברו נסתם המקום.
פסוק יח
כָּל-מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ:
פסוק יט
וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס:
"לבוש הרגים" זה התכריכים.
פסוק כ
לֹא-תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה כִּי-אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ לֹא-יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים:
אותם מלכים קברו את עצמם בתוך הפירמידה ועמם המשרתים. כמובן יחד עמם כלי זהב ורכוש רב.
פסוק כא
הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבֹתָם בַּל-יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל עָרִים:
נהגו להוסיף עם מותם גם מזון.
פסוק לא
הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי-עִיר נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו:
ישעיה פרק כו, פסוק יד
מֵתִים בַּל-יִחְיוּ רְפָאִים בַּל-יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל-זֵכֶר לָמוֹ:
פסוק יח
הָרִינוּ חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ יְשׁוּעֹת בַּל-נַעֲשֶׂה אֶרֶץ וּבַל-יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל:
"הָרִינוּ חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ" מי שחסר לו מלבוש ונותר רוחין.
פסוק יט
יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל:
"יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ" לפיכך "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" ולא ישלימו את החזרה למעגל החיים.
מעגל החיים, כידוע, מורכב מלידה ומוות שהם צמיחה וכליה בד בבד. לומר כי צמיחה נובעת מרקבון, ועיכוב הרקבון מונע את השתחררות הנפש-רוח.
שחרור קשור לשחר כנאמר
בראשית פרק לב
פסוק כו
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:
פסוק כז
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי:
נמצא כי יש שחור משחור ושחור טוב שהוא לבן בסוד "שחר טוב יבקש רצון".
משלי פרק ב, פסוק יח
כִּי שָׁחָה אֶל-מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל-רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ:
פסוק יט
כָּל-בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא-יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים:
מעשה החניטה משהה את רקבון הגוף, שאר גוף, כמעשה הנצח.
איוב פרק כו
פסוק ה
הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם:
כנגד
ישעיה פרק כג
פסוק ג
וּבְמַיִם רַבִּים זֶרַע שִׁחֹר קְצִיר יְאוֹר תְּבוּאָתָהּ וַתְּהִי סְחַר גּוֹיִם:
זה תוצאה של זנות, סחר ושימוש בסמים, שתיה משום נפש שחורה, תהום נשיה המושכת אדם.
פסוק ו
עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן:
פסוק ז
נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל-בְּלִימָה:
פסוק ח
צֹרֵר-מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא-נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם:
פסוק ט
מְאַחֵז פְּנֵי-כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:
פסוק י
חֹק חָג עַל-פְּנֵי-מָיִם עַד-תַּכְלִית אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ:
בראשית פרק יד
פסוק ב
עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת-בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צְבֹיִים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא-צֹעַר:
בראשית פרק יד
פסוק ד
שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ:
12 ועוד 13 ועוד 14 יחדו 39 חסר 6 לשחרור לו"ט הוא אד"ם.
פסוק ה
וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:
הרפאים נקראים גם זוזים ואמים.
פסוק ט
אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת-הַחֲמִשָּׁה:
כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם
וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם
וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר
וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר
כנגד
בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם
בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה
שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה
וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צְבֹיִים) [צְבוֹיִם]
וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא-צֹעַר
מעשה אדם הוא כשהוא שלם ארבע וחמש, הרי ארבעים וחמש בבחינת "אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת-הַחֲמִשָּׁה".
כדרלעמר, אחרת כדר-לעמר זו ספירת העמר בה נאמר "בדמייך חיי", להשיב אדם בתיקונו – הוא לוט.
פסוק י
וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֵרָה נָּסוּ:
בשעה שהמלבוש דק אך חסר רוח, אלו שדים, נשמה לא שורה בהם כנאמר "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר". כמעט מלאכים יתהלכו כצלם אדם.
'כמעט מלאך' בגימטריה 230. חי"ה בגימטריה 23.
פסוק יד
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן:
פסוק טו
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:
פסוק טז
וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם:
לוט בגימטריה 45 יש לו ניצוץ הנפש אותה יש לשחרר.
לעיתים אדם כלוא בתוך כלאו, בתוך גופו, מתקשה לתפקד.
דברים פרק ב
פסוק ט
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה:
לוט נתפס על ידם ושוחרר על ידי אברם.
פסוק י
הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים:
פסוק יא
רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים:
פסוק יב
וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָֹה לָהֶם:
שעיר אלו שדים.
ענין החניטה:
1. בראשית פרק נ
פסוק ב
וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרפְאִים לַחֲנט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרפְאִים אֶת
יִשְרָאֵל:
2. בראשית פרק נ
פסוק כו
וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אתוֹ וַיִּישֶם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:
שניים עברו את תהליך החניטה: יוסף וישראל. משתמע שיוסף דאג לכך שאביו יעבור תחילה את תהליך החניטה ארבעים ושבעים כמנין שנותיו – 110 שנים.
סוד החניטה נעוץ בשרש התאנה.
שיר השירים פרק ב
פסוק יג
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי (לָכְי) [לָךְ] רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ:
"הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ" להחיל בראשית פרי. במשמעות 'שומר בראשית הפרי' לשם תיקון חטא אדם ראשון.
כידוע יעקב הוא שופריה דאדם ראשון.
מאחר ויוסף ידע את בוא הקץ דאג לחנט את ישראל ובכך לשמר את הפרי לדורות הבאים.
מעשה זה יחשב דורמיטא עת נלקחה צלע מאדם לטובת האשה ובשרו נסגר עליו.
בראשית פרק ב
פסוק כא
וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעתָיו וַיִּסְגּר בָּשָר תַּחְתֶּנָּה:
דומיטא אחרת דור-מיתה התקן את עצמו בגלות ועד לגאולה.
ראו את זה כך: בתחילה 'חטה-אדם' שזכה בבינה ובחיי נצח. אחר סולק מגן עדן משום שחטא-אדם והברכה הוחלפה בטוב ורע.
מענין ש'חטה-אדם' עולה במנין 'חנט'. דבר המצביע על טרם התבשלות. או אם תרצו הכנה לקראת היציאה לחיים.
חנ"ט לשון גרעין זרע עטוף כשרק עם התרקבותו באדמה או התייחדותו עם הביצית מעלה עליו נס חיים.
חנ"ט אחרת ח"ן-ט' בבחינת רפ"ח ניצוצות שהם ט' פעמים ל"ב, שהם יחידה אחת ועוד ל"ב שני (לב מורכב משני קווים – עורקים) שהוא אחרון (עשירי), כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
על כן
בראשית פרק ג
פסוק ז
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׁוּ לָהֶם חֲגרת:
"וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה" לצאת מעמדת פ"ג (עובר בדרגת תת תינוק) כנאמר "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ" לשם תפארת החיים עלי אדמות.
לא במקרה יש להשכים קום מבעוד מועד, עם שחר, ולקטוף התאנים. הדבר מדמה את זמן הנחת תפילין.
שוב, ח-ט-ה ועם תיקון קל ח-נ'-ט-ה להוביל את האות נ' כמשל קבלת התורה.
כידוע עת קבלת התורה פסקה זוהמתן של בני ישראל. ומעשה החניטה של ישראל-יוסף היה כאמור לשמור על מעשה בראשית מעולם האצילות, לשמר דור-מיתה שלא יבואו עם טמא.
'טמא' בגימטריה ן'. וזה מעשה ח-נ'-ט-ה.
חטה שיש עמה ברכה וטוב תקנה את עצמה בירידתה עם טוב ורע בעזרת האות נ'.
יש לזכור שתאנה פגה משולה לבתולה, במראה אבר מינה (פות). לפיכך ימשך לה וסת וקרום בתולין.
כאמור בני ישראל עסקו בספירת העמר, קרי, מ"ט ימים עד שינו קביעתם מטומאה לטהרה לשם קבלת התורה.
ע' – שבעים כימי שנות אדם.
מ' – וימלאו לו ארבעים.
ר' – ראש שהוא כתר בראשית.
נמצא כאן רעמי"ם ("קלת") וברקי"ם עת קבלו את התורה.
שמות פרק יט
פסוק טז
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְית הַבּקֶר וַיְהִי קלת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקל שׁפָר חָזָק מְאד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
ע"ם (בגימטריה 110) שעומד בראש (עמ"ר).
יוסף חנט את ישראל לשם "צדיק יסוד עולם". וכבר ציינו שיוסף ידע את קץ ישראל ותיקנו במחשבת ישיבת בני ישראל במצרים 430 שנה (במנין "צדיק יסוד עולם").
משלי פרק י
פסוק כה
כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם:
110 ע"ה 111 עולה לחשבון האות א', מקום האצילות ותיקון חטא אדם ראשון.
נבין את ענין החניטה כך: בקש יוסף לחדש נעורים (נצח) ושמר על הגחלת מפני מזיקין ומבקשי רעה כנאמר
הושע פרק ט
פסוק י
כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם:
"כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ" זו הנקראת 'קיץ' המבשילה וטעמה משובח ולא הקיץ עליהם ימיהם ומצאו עצמם בגלות "וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם".
שימו לב:
קיץ -תחילת הימים.
קץ – סוף הימים.
הקיץ – דורמיטא.
ולא רק יש לעשות ייחורי תאנה ולנטע באדמה. שכן ידוע שייחורי תאנה מרבים לגדול גם מחוץ לשדה וכוחם רב אץ לאדמת צור. אלא באם לא ישמרו עליהם מפני עוברי ארח אלו ישימו עיניהם (עין הרע) ויקלקלו דרכם.
ישעיה פרק כח
פסוק ד
וְהָיְתָה צִיצַת נבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-ראשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָראֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:
"כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶההָראֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה". ועוד, הבכרה לא תיפול כפרי בשל לידיו באם אינו ראוי לכך. ודווקא הצעיר ישרת את המלך בדרכו.
כנאמר מיכה פרק ז, פסוק א
אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי-קַיִץ כְּעלְלת בָּצִיר אֵין-אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי:
"אֵין-אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי".
על דרך הפשט: חניטה באה במקום רקבון וסרחון. חניטה ששמים בגופה בשמים ומשמרים אותה במלח מיוחד.
יעקב מת בגיל 147 עת יוסף בן 54 יחדו א"ר.
מעשה החניטה יראה כך:
שיר השירים פרק ה
פסוק א
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים:
פסוק ב
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁראשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:
נמצא כאן את תהליך היווצרות ראשית החיים. מערת המכפלה, ט"ל חיים.
"וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרפְאִים לַחֲנט אֶת אָבִיו" נמצא "לחנט" אחרת ט"ל-ח"ן הוא צדיק יסוד עולם.
עוד דבר מענין: שאם נחבר א"ר עם זמן חיי יוסף עד מותו ו"ן (54 + 56 יחדו 110) נגלה ארו"ן (א"ר-ו"ן) בו שמרו אותו כנאמר "וַיִּישֶם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".
בראשית פרק נ
פסוק כו
וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אתוֹ וַיִּישֶם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:
שוב, משמעות תאנה בהקשר למעשה חניטה יתקיים בפסוק
משלי פרק כז
פסוק יח
נצֵר תְּאֵנָה יאכַל פִּרְיָהּ וְשׁמֵר אֲדנָיו יְכֻבָּד:
בראשית פרק מט, פסוק כב
בֵּן פּרָת יוֹסֵף בֵּן פּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:
ויוסף שזכה להקרא "בֵּן פּרָת יוֹסֵף בֵּן פּרָת עֲלֵי עָיִן" (בגימטריה 1860) עומד בפתח שערים, מגן על הפתח, והנקרא גם חס"ן כנאמר "ויהי איש מצליח" אל מול "וַיּסֶף יְהוָה אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" (בגימטריה 1608). שימו לב להפכי המספרים.
איוב פרק מב
פסוק י
וַיהוָה שָׁב אֶת- (שְׁביּת) [שְׁבוּת] אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיּסֶף יְהוָה אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה:
כזכור יוסף היה למשנה על כל מצרים.
עוד דבר מדהים 'חטה-אדם' בגימטריה 67. הוא האות ז' (ז' במילוי).
האות ו' נקשרת עם האות ז' ומתקבלת האות ח'. כתיבה תמה על ספר תורה, מזוזות ותפילין.
מדוע אסורה החניטה על יהודי?
החניטה הינה בנית גלם, כמשל הגלם קם על יוצרו, ענין המבטא פסל ומשמש קליפה לחיי נצח. אסור לחנוט, לעשות צורה-פסל-צל"ם. אזי מאבד (מעבד) האדם צלם אנוש.
הגוף כידוע הינו כלי וחיצוניתו אין בה דבר עם עולם נר"ן ח"י.
מעשה יוסף ויעקב שנחנטו משתייך לעולמות העליונים לשם שימור התמצית, קרי י' משל חניטה.
י'-וסף.
י'-עקב.
'חותם יוסף' עולה במנין 'עצמתי' כנאמר "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמתַי מִזֶּה".
בראשית פרק נ
פסוק כה
וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל לֵאמר פָּקד יִפְקד אֱלהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם
אֶת עַצְמתַי מִזֶּה:
לסיכום:
סוד החניטה, אחרת נ'-חטה, מחזיר את תמצית בראשית למקומה.
כידוע חט"ה יש בה את כל אבות המזון – זה מזון בראשיתי.
חט"ה בגימטריה כ"ב אותיות משל בראשית.
סוד החניטה העליונה מחזק את הקשר עם משיח בן יוסף, משיח בן דוד, הגואל, חותם תורה, ראיה היא יראה. הכל מתוך מעלות הגבוהות בעולמות.
חניטה בתרדמה, סוד הנסירה, במשמעות דורמיטא מעצים את סילוק אדם ראשון מגן עדן – מקום ריכוז כל מערך הדי.אן.אי תמצית היקום ממצב של תהו (נטול צורה, גלם, חנט) אל מצב של בהו (מקבל צורה, מלבושים, כתנות עור).
ח"ט הוא ש"ן, מקום תרדמה. בגינו הוצאה הצלע לטובת האשה.
אם חניטה היא כמראה גלם הרי נ'-חטה משמש מגל (גלם בהיפוך) לקצירתו.
יוסף נצרך היה להוציא טמא מטהור.
"ויתפרו עלה תאנה" – ענייני נפש.
"וילבשם כתנות עור" – עטה בשר עליהם.
400 שנה זמן גלות – דין מערת המכפלה.
430 שנה זמן גאולה – הכנת הנפש ליציאה לחיים.
