חיות ענק: תנין

ויהי לתנין

תנין הוא קליפה דכתר. על מטה אהרן שבלע את מטתם של חכמי מצרים. ויהי לתנין מלמד על משמעות תנין הוא קליפה דכתר. על מטה אהרן שבלע את מטתם של חכמי מצרים. השוואת מטות משה ואהרן מלמד על תכונותיהם. מטה משה נהפך לנחש להראות את הצד השלילי – מראש לזנב. דין שהוא דין קשה. מטה אהרן נהפך לתנין להראות את תקומת הבריאה. דין שהוא רפה (חסר ע` לפרעה. ע` שנוספה למטה משה שנהפך לנחש בבחינת רע).

אהרן אחראי על ספירת הו"ד. כשהיא מתהפכת היא מקבלת דו"ה. מגדולה למחלה. משה אחראי על ספירת הנצח בבחינת "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" כאשר ההמשך "וּמָחָה אֲדֹנָי יֱהוִֹה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים" פונה לסוד `דמעות תנין`. בעת הפיכת מטה משה לנחש משה ירא מפניו ואחר אוחזו בזנבו. בעת הפיכת מטה אהרן "ויהי לתנין" אין חשש ממנו, אדרבא, הוא "וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם". נמצא במטה אהרן עובר מדומם לחי שיש בו תבונה והכרה מי השולט בו. מקבל עליו מרות ומשמעת. במטה משה גם הוא עובר מדומם לחי ואינו מכיר בזה שמעליו. מבין רק בכח ששולט בו.
בראשית פרק א, פסוק כא
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב:
שמות פרק ז, פסוק י
וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:
פסוק יא
וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן:
אין אזכרה מודגשת שהחרטומים הצליחו לעשות מטיהם לתנין. הם רק "בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן". החרטומים מעולם העשיה בלשון "ויעשו".
(אם נקביל את החרטומים לרופאים בני ימינו הרי החוקרים האלו מצליחים לאתר פגמים בגן ואולי למצוא לו מזור. אך את המזור האמיתי משיגים בעשיה שהיא כשרה ומאושרת מבחינת העולמות העליונים).
פסוק יב
וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם:
במדבר פרק יז, פסוק כג
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים:
פסוק כה
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה הָשֵׁב אֶת-מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי-מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ:
אחרי שהעם בא בתלונות לא נותר אלא לבטא את הצד האלהי בלבלוב ופריחה. זה כאשר אין מטרה להרע עוד. כמו אלו אשר יקבלו את הדין ויראו את האלהים יזכו לראות את דור ההמשך שלהם מתפתח.
ומעל הכל יש תוכניות לאלהים והוא שקד עליהם לעשות.
בראשית פרק מא, פסוק כא
וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:
פסוק כד
וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל-הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי:
בעולם הבריאה אין מצב הצבירה מתקיים מדומם לחי. אלא מאין ליש. אצל החרטומים הדבר מתרחש מיש ליש בחשבון "בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן". "מטה אהרן" במילוי 1256 אחרת א`-הרן הרי הכל בתוכו. ולכן בבליעתו את מטתם אין הוא משנה מידותיו.
יחזקאל פרק כט, פסוק ג
דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:
מלכים ב פרק יח, פסוק כא
עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְׁעֶנֶת- הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו:
כל מי שנשען שלא על האלהים נשען על "מִשְׁעֶנֶת- הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה".
ישעיה פרק כה, פסוק ח
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יֱהוִֹה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל- הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר:
"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" על שום נ` שערי בינה שלא נפגמו. יען כי מ"ט שערי טומאה נפלו לקליפות ורק אחד נותר והוא תני"ן.
שמות פרק יג, פסוק טו
וַיְהִי כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהוָֹה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד- בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
מעשה "ויהי לתנין" בבחינת "מִבְּכֹר אָדָם וְעַד- בְּכוֹר בְּהֵמָה". פותח הוא את המכה הראשונה ד"ם ומסיים במכה האחרונה מכת בכורות.
תנין אחרת ת"א-ני"ן שיש בו שורשיות ודור המשך.
נמצא אם כן זנב נחש וראש תנין לו בסוד "וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר- נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ". ואילו אהרן מצווה "קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם".
שמות פרק ז
פסוק טו
לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל-שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר- נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:
פסוק יט
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל- נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ-דָם וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:
תהלים פרק עד, פסוק יג
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל-הַמָּיִם:
שבר הוא קליפה. תנינם אלו כתר דקליפה. מתחיל ממקום אריך בקדושה ממקום של ארבע נהרות, אלו "וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" ממקום של התגברות מתפצל מתפרק ונחלש בבחינת דין קשה ועד דין רפה.
ממקום שבקדושה יורד הפוך עד למקום שיש בו שרידי קדושה ועד למקום שאין בו קדושה בכלל, מקום הטומאה.
בראשית פרק ב
פסוק י
וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:
ממקום של חשך ותהום בבחינת "תהו ובהו" מתחיל לבצבץ האור הנקרא "ויהי אור" ובתווך "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" מקום התנין (ביום החמישי).
חשיבה מחודשת: 
תנין מבטא את הקשר לבכר אדם ועד בכר בהמה, ראשוניות הקורבן (ראו מחשבת בר המצווה – עליה לתורה).
תנין (ת"א-ני"ן) שהוא חלק מהדי.אן.אי בשם ר.נ.א – זו חומצת גרעין שנמצאת בגרעין ובציטופלסמה של תאים, וקשורה לסינתזה של חלבונים. בחלק מן הנגיפים רנ"א הוא החומר הגנטי. מולקולת ה-רנ"א מורכבת מגדיל אחד עשוי יחידות שנקראות נוקלאוטידים.
להבדיל מד.נ.א (גן עדן) – זה החומר הגנטי הקובע את התורשה, והנמצא ברובו בגרעין התא. דנ"א היא חומצת גרעין המורכבת משני גדילים העשויים מיחידות שנקראות נוקלאוטידים. שני הגדילים משולבים אחד בשני ויוצרים סליל כפול, ומחוברים אחד לשני באמצעות קשרי מימן בין בסיסי הנוקלאוטידים. המידע הגנטי ב-דנ"א נמצא ברצף של הבסיסים. מולקולת ה-דנ"א יכולה ליצור העתקים מדוייקים של עצמה בתהליך של שכפול, וכך מועבר המידע הגנטי לתאי הבת כאשר התא מתחלק.
(נלקח מאינפומד – אתר הרפואה הישראלי).
איוב פרק ז, פסוק יב
הֲיָם-אָנִי אִם-תַּנִּין כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר:
תנין שהוא מוגבל בתחומו ובשפתו, שיש עליו רסן.
תנין בבחינת י"ם נושא את הנו"ן על גבו, הוא מטה משה ומטה אהרן.
אם תרצו נצח והוד. נשפט בבחינת י"ג תיקונין מרע לחטא וחלילה.
שמות פרק לד
פסוק ז
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים:
תנין נושא את כתר דקליפה על גבו. תני"ן אחרת תנ"י-נו"ן בגימטריה `תיקון`. נו"ן הוא מטה. ראשו תנין וזנבו נחש.
בעליונים יקרא נו"ן שערי בינה. ובתחתונים יקרא מ"ט שערי טומאה.
ישעיה פרק נא, פסוק ט
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין:
"הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" שיזכרו דור לכל הדורות מי הוא האלהים. לשם כך נאמר להעביר את המסר לבניך באשר תהיה כנאמר "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".
דברים פרק ו
פסוק ז
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
א"ם-רה"ב (הוא אברהם) נושא תנין משל היום החמישי לבריאה. מעורר תהום לקול צנוריך להבקע.
תהלים פרק מב
פסוק ח
תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ:
ירמיה פרק מח, פסוק יז
נֻדוּ לוֹ כָּל-סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמֹו אִמְרוּ אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה-עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה:
"מַטֵּה-עֹז" – בבחינת ד.נ.א
"מַקֵּל תִּפְאָרָה" – בבחינת ר.נ.א
מקל תפארה מקבל הוראות ממטה עז.
בראשית פרק ל, פסוק לז
וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת:
"מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן" – הוא ר.נ.א שליח.