חג שבועות

תיקון שבועות: מחצית המלכות

בואו לקרוא על עבד אברהם, הוא משה רבינו, עולה אל ההר ומוריד את התורה. היופי שבתורה מתגלה לעינינו.

---

בליל שבועות הכל קוראים במגילת רות. רות המאביה, היא רות מאב-יה, לכאורה זרה לעם, גרה המבקשת לעבור גיור על מנת להתקבל לחיק עם ישראל.

מצדו השני של המתרס נמצא עבד אברהם המתבקש על ידי אברהם למצוא כלה לבנו יצחק, כלה מבית אביו. משמצא כי הכלה טובת מראה ובתולה ייעד אותה העבד ליצחק כי הקרה אותה לפניו האלהים. הוא מניח בידיה נזם זהב ושני צמידים עשרה זהב משקלם.

אלו שני מצבים והיפוכם.

רבקה היא התורה, בתולה, מוכנה לקראת העבד, הוא משה, העולה אל ההר למשך ג' פעמים מ' יום סה"כ 120 יום על מנת להוריד התורה.

ידוע כי תורה שבכתב אינה יורדת כי אם עד חצי המלכות. לעולם היא נשארת במקומה, שומרת על כבודה. כפי שנמצא במקרה של רבקה היא מרכינה את עצמה על מנת שתוכל להשקות מכדה את הגמלים. ומיד היא חוזרת למקומה, ניצבת, מודיעה למי המבקש להתבונן בה כי יש לעלות אליה. כי רק מי הראוי לה יכול לעלות אליה. זו נקודת חתן וכלה.

המטרה היא אחת, לשבח את הזרע, לשבח את מי הראוי להחזיק ולקיים את התורה. "ממעמקים קראתיך", במיוחד כשמגיע "קול התור".

מנגד רות המאביה הנאלצת להתמודד עם ייבום, כשהיא למרגלות בעז, למרגלות ההר, אלו עם ישראל המתקשים לקיים את דרכם.

רות חסרה האות ה' היא התורה המסתירה פניה, זרה היא לעם כי עזב את דרכיה. הרצון לשוב ולהתייחד לשם, קול ששון וקול שמחה חתן וכלה, אינו פשוט. שימו לב כי האות ה' מצויה בערפה, מאחוריה.

האות ה' למי ששכח הפכה את אברם – אב כל הגוים לאברהם – אב כל היהודים.

היא כבר אינה שייכת לעם היא זרה וגויה, היא נכריה עוטה ערלה. להבדיל, כשרבקה מישירה מבט אל יצחק "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס".

בראשית פרק כד

פסוק סד

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:

פסוק סה

וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:

כאמור קבלת התורה היא דרך חיים, להכיר את תורה שבכתב.

בחג שבועות זוכים לקבל את התורה שבעל פה. כי התורה שבכתב ניתנת פעם אחת – טמונה בגוף ופנימית, אל מול התורה שבעל פה אותה כל שנה יש להסכים לקבל – חיצונית.

כשהתורה מסתירה את פניה היא נעטפת בערלה אותה יש להסיר. תורה שבעל פה ממוקמת בעולמות התחתונים, מלכות רב.

יותר מבועז המבקש לגאול אותה, להסיר מעליה את הקליפה לגלות את הפרי, היא זו שמעלותיה עומדות לה, מחכה לגאולה.

בראשית פרק כד

פסוק ח

וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת-בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה:

"וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי" הרי "תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי" בבחינת "מֵנִקְתָּהּ" לומר כי אם זכה אדם בחלב אם יהודי הרי הוא ממשיך את המסורת, שומר על הרכב המזון, שומר על הדרך. לא זכה, ועשה את הדרך הארוכה בחזרה בסוד מי-אלה (אלהים).

פסוק טז

וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:

פסוק יז

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ:

פסוק יח

וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ:

פסוק כב

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם:

בראשית פרק כד

פסוק לח

אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:

פסוק מ

וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהֹוָה אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי:

פסוק מא

אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל-מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם-לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי:

פסוק מה

אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא:

פסוק מו

וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה:

פסוק נט

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת-מֵנִקְתָּהּ וְאֶת-עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת-אֲנָשָׁיו:

התורה ניתנה לכל העם מגדול ועד טף. לומר כי היא שייכת לבני השעורה, מדלת העם ועד לשועי הארץ, אלו בני החטה. הפער ביניהם עומד על שלושה חדשים זמן ההבשלה. הכל הוא בסוד, היו מוכנים ליום השלישי לקבלת התורה.

גם מעמד הר סיני, זמן קבלת התורה, מתרחש בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים.

השעורה עמידה ליובש ולחום יותר מהחיטה, ואף יבוליה גבוהים בהרבה מהחיטה. על כן זורעים את השעורה באיזורים שחונים וקרקע דלה. מערכת השורשים של החיטה מפותחת פחות מזו של השעורה, ככזאת החיטה מסוגלת לקלוט פחות מזונות ומים מן הקרקע.

במדבר פרק כח

פסוק כו

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

"וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם" הרי עקדת יצחק. נדרש אדם להקריב את המובחר שבכליו, ראיה לבנים, מזונות, כסף. ההקרבה היא לשם עליה לתורה, צדקה ותפילה.

שמות פרק כג

פסוק טז

וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת- מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה:

"בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ" אל מול "בְּאָסְפְּךָ אֶת- מַעֲשֶׂיךָ" בבחינת "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן". הכל מראה כי תורה שבכתב הפנימית אינה כתורה שבעל פה החיצונית. אתה יכול לקבל ירושה ונחלה ואתה יכול גם לאבד אותה או לעבד אותה – תבחר. שרש של מטה ושרש של מעלה בסוד "הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה".

רות פרק ג

פסוק י

וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהֹוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם-דַּל וְאִם-עָשִׁיר:

מלכים ב פרק יט

פסוק ל

וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית-יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה:

שמות פרק לד

פסוק כב

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:

שמות פרק כג

פסוק יט

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

ירמיה פרק ב

פסוק ב

הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:

"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" הרי ט' תיבות ומ' אותיות יחדו שבע בחזקת שתים (זוהי ספירת החסד – לבן) בבחינת "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". מדמה הריון הנמשך 40 שבועות, 9 חודשים.

ויקרא פרק כג

פסוק טו

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:

הכל הולך אחר התיקון של התינוק – ברית והסרת ערלה, יניקה – חלב אם.

תהלים פרק פה

יא חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ:

נעמי – חסד (שרש נעם, טוב).

רות – אמת (תפארת).

ערפה – יסוד שלום (קליפה).

רות פרק א

פסוק יד

וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה-בָּהּ:

יב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף:

יג גַּם-יְהֹוָה יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ:

יד צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו:

מיכה פרק ה

פסוק א

וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם:

ויקרא פרק כב

פסוק יג

וּבַת-כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל-בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל-זָר לֹא-יֹאכַל בּוֹ:

"וְשָׁבָה אֶל-בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ" בבחינת "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לא תְאַחֵר" כי אמרה

רות פרק א

פסוק כא

אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהֹוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהֹוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע-לִי:

לסיכום:

אדם שלא יודע את עברו לא ימצא את עתידו. להתבונן בעבר דרך התורה ואורחותיה. נפילת האדם היא בלתי נמנעת ולכן צריך האדם כל העת כוחות נפש נעלים על מנת לתעל את דרכו, לבקש להתרומם פעם אחר פעם.

התורה אינה שייכת לאדם מסויים או לקבוצה מסויימת. התורה שייכת לכולם – מגדול ועד קטן. כל צמא ימצא מים.

ישעיה פרק נה

פסוק א

הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב:

קהלת פרק ד

פסוק ב

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן-הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה:

אלו אבותינו החיים בתוכינו.

כשמפרידים בין חסד לאמת הם נוטים להתחבר. אז העבר מתחבר עם העתיד.

תהלים פרק כו

פסוק ג

כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ

שבועות, ראשית עליתו של משה אל הר לשם קבלת התורה.