הליכה במדבר: הטהרות וכוונות

הליכה במדבר

בני ישראל הצטרכו ללכת במדבר ארבעים שנה. חלק ממנו, מהדור שלא היה ראוי להכנס לארץ מת. סוד ההליכה במדבר הוא עצ"ם. המדבר הוא קשה כמו עצ"ם. משמלאו לישראל ששים ריבוא התמלא העצ"ם, וזכו לקבל את התורה בעצמותיהם. אז הופחו חיים בעצמות ועלה אדם וחי לדרגת מדבר. מקום בו האדם יכול להתייחד עם אלהיו. מקום של הטהרות, התבוננות וכוונות.

ההליכה במדבר מדומה למצב בו המנתח עומד לפני הניתוח. נדרש הוא להטהרות – רוחץ הוא את ידיו עד לגובה זרועותיו. משתדל להתנקות מחיידקים. הצורך אם כן הוא ההטהרות לשם התבודדות, מוכנות והתייחדות.

מבקש הוא להגיע בשיא הריכוז לניתוח שיש בו הצלת חיים וסכנת חיים. בשיא הריכוז יכול הוא לבצע ניתוח מורכב מעל 12 שעות, כשהוא כל הזמן מתעלם מהזמן במובן של צורך במזון, ועייפות – עמידה רבה על הרגלים. מצב זה בו המנתח מתעלה מעל צרכי הגוף, זו התרוממות הנפש.

עוד מדומה ההליכה במדבר להריון של 40 שבועות כמספר השנים של בני ישראל במדבר, 40 שנה. נמצא את העובר חווה התפתחות בכל שבוע אז מכפיל את עצמו בכל שלב, מצמיח לו זרועות ורגלים, עת מוחו גדל בקצב מואץ.

מענין שהעובר מוגן על ידי מי שפיר – זה כלי התגוננות נגד זעזועים, בלם זעזועים. בהתאמה בני ישראל הולכים במדבר בו התנאים קיצוניים ובכל זאת נאמר

במדבר פרק יא

פסוק יב

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:

יען כי בני ישראל מוגנים, כנגד כל הסיכויים, יעברו הטובים והראויים ביותר, אלו ששים ריבוא את השלב עד לכניסה לארץ ישראל, שלב הלידה – מקום יריחו.

מעבר לכך, החלמה מדומה להריון – העובר גדל ומתפתח בקצב מואץ. אל מול מחלה המגלה את חולשתו של האדם. מחלה, כמו סרטן, מתפתחת אף היא בקצב מואץ. ההבדל בין שני צידי המתרס מלמדים את התובנה משל גלוי ונסתר. גלוי – עת המחלה תוקפת את הפירצה, מלמדת את האדם על חולשותיו, על רגשותיו, על אמונתו. נסתר – כאשר מערכת ההגנה, במקרה של צדקה תציל ממות, ברכה השורה מחוץ לעין, מהלכת על האדם.

אם מבקש האדם להגן על עצמו, יטב יעשה אם יציב חומות בדמות 'הליכה במדבר', הטהרות ויצירת כוונות, ויתעלה מעל גדרותיו, אז יצלח את המהמורה שבדרכו.

 

תהלים פרק עח

פסוק מ

כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן:

מי שלא מצא את דרכו.

איוב פרק לט

פסוק ה

מִי-שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ:

פרא חופשי וערוד נקראים בשם חמור הבר. יותר מזה, מדומה הצעיר לאחד המקפץ וצוהל, אינו יודע פחד מהו, שובר עול, רוצה לחיות, רוצה לרוץ למרחקים, אינו מכיר עדין בבוראו.

האדם נקרא בשם פרא אדם, מי שאינו שולט ביצריו או שיצריו שולטים בו. עושה מעשי קונדס, אינו לוקח אחריות על מעשיו. מעיז ומורד.

פסוק ו

אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה:

קיים הבדל בין ערבה – היא מקום בו מועטים המים לבין הישימון בו המים חסרים.

 

ירמיה פרק ב

פסוק לא

הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר-יְהֹוָה הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא-נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ:

יואל פרק ב

פסוק ג

לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה כְּגַן-עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה וְגַם-פְּלֵיטָה לֹא-הָיְתָה לּוֹ:

שיר השירים פרק ג

פסוק ו

מִי זֹאת עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל:

ירמיה פרק ב

פסוק כד

פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת (נַפְשָׁוּ) [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל-מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ:

ראשית המדבר הוא הפרא ככתוב "פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁוּ" למידת "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר".

דברים פרק כט

פסוק יז

פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:

מענין שרעל מכים אותו ברעל. חשבו על הכשת נחש.

פסוק יח

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת-הַצְּמֵאָה:

לפרה למד מדבר יש חייתיות המכילה את כל המידות הרצויות. אלא מה, צריך להביא אותו להתעלות מעל השרש ראש לענה שבו. הראש שלו מר ורעיל. צריך להמתיק אותו. מענין "יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר" הוא המתקת ר רע רעל (סוד אחורים של הרעל).

כשהפרא ממתיק את גבורותיו נמצא בו פרו ורבו. ולא סתם. זה זרע עם תולדה בסוד "אלו תולדות יעקב יוסף". אלא שהעם מבקש להוליך את עצמו. הוא יודע טוב יותר מכולם לאן הוא רוצה ללכת. באין רוע הלו הוא "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם" – מוליך את עצמו.

הפ"ר שיש בו פ"ר דינים משל מנצפ"ך נדרש גם הוא להמתקה. זה "יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ונדרש הוא להסיר את הערלה מעליו.

בשלב הבא חווה הוא את הפרי, במידה ונמצא ראוי לו.

ישעיה פרק יא

פסוק א

וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:

כזכור גירוש אדם וחווה מגן העדן היה על הפירוד שעשו, על פירוד היסוד מהמלכות.

תהלים פרק קז

פסוק ד

תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ:

פסוק ה

רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף:

למעשה השלב בו בני ישראל מהלכים במדבר הינו השלב המתפתח בו האדם עובר את שלבי דומם צומח חי לדרגת מדבר.

ואיפה ימצא את המידה הראויה לו אם לא במקום המדבר – מקום צחיח, חסר מים משל תורה, מקום בו הפרא יכול לחיות ולצמוח. ממקום בו החיים ממש בלתי נסבלים – קיצוניות של חום במהלך היום וקור בלילות מבקש לו האדם 'פאטה מורגנה'.

ירמיה פרק יב

פסוק י

רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת-חֶלְקָתִי נָתְנוּ אֶת-חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה:

מחפש לו האדם רגיעה ושלווה, מנוחה וצל לראשו. והיכן ימצא זאת – ברדיפתו אחר החומר?! הוא יכול למצוא זאת אם ימצא במקום שלו מים חיים.

אם כן ההליכה אחרי במדבר ממקום של שממה – תוספת כפולה של האות ם' המלמדת על רדיפת שוא והבל של חיים. ובאיזון האות נמצא את המילה מש"ה באדם, כי הוא גדול מכל אדם.

הושע פרק יג

פסוק ה

אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻוּבֹת:

ובתוך המדבר, בתוך הישימון, מקור האין נמצא היש – היא התורה. מקום המנוחה ונחלה.

אז מגיע משה וכלתו והביא עמו התורה שבכתב בסוד "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

ירמיה פרק ב, פסוק ב

הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:

מיכה פרק ב

פסוק יב

אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ תְּהִימֶנָה מֵאָדָם:

כאשר "יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ תְּהִימֶנָה מֵאָדָם" אז יבקש לקנות לו דעת עליונים.

שמות פרק ג

פסוק א

וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל- הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה:

זה הצאן היה ערב רב "וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" לא מגובש להורות להם את מידת תפארת.

תהלים פרק עח

פסוק נב

וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כָּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר:

ישעיה פרק נא

פסוק ג

כִּי-נִחַם יְהֹוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהֹוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:

אם מצא אדם מים ירווה מהם ויזכור את טעמם.

שלב בו המדבר הופך לכרמל: 

שלב המדבר הוא מידת מעבדות לחירות, קרי מקום קבלת התורה, אלו לוחות הברית חרות. אדם מהלך במדבר מבקש למזור לנפשו, ואת מעלותיו הוא משקיע בחיפוש תמידי אחר החומר. אולי החומר יתן לו להיות חופשי – אדון לעצמו. גילוי מרבץ החומר מגלה שעתה הוא משועבד לו, כמשל עגל הזהב, אין הוא מסוגל להתעלות מעליו, להשתחרר ממנו. במקום המדבר, נדרש הוא להתייחד עם עצמו, להקשיב לעצמו, מעין קול פנימי, האומר לו ללכת לחפש אחר המנוחה. לפיכך נדרש הוא לעלות לכרמל, למקום גבוה יותר.

ישעיה פרק מ

פסוק ג

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ:

השלב אחרי מדב"ר הוא מ'-דבר הויה ישראל הלכו בסוד "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה", לפיכך עלו לכרמל.

ישעיה פרק לב

פסוק טו

עַד-יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל (וְ ַכַּרְמֶל) [וְהַכַּרְמֶל] לַיַּעַר יֵחָשֵׁב:

פסוק טז

וְשָׁכַן בַּמִּדְבָּר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בַּכַּרְמֶל תֵּשֵׁב:

מעשה לכתך אחרי במדבר:

הושע פרק ב

פסוק ה

פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא:

פסוק ט

וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל- אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה:

פסוק יא

לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת- עֶרְוָתָהּ:

לכן נאמר "מדבר שקר תרחק".

פסוק טז

לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ:

מקום הפיתוי "המדבר".

פסוק יז

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם:

פסוק יח

וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהֹוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי:

פסוק כ

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח:

"והשבתי חיה רעה מן הארץ".

פסוק כא

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים:

פסוק כב

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהֹוָה:

זה הברית בין אלהים ואדם.

יחזקאל פרק לד

פסוק כה

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה-רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ (בַּיְּעָורִים) [בַּיְּעָרִים] :

סוד ההליכה במדבר הוא עצ"ם. המדבר הוא קשה כמו עצ"ם. משמלאו לישראל ששים ריבוא התמלא העצ"ם, וזכו לקבל את התורה בעצמותיהם. אז הופחו חיים בעצמות ועלה אדם וחי לדרגת מדבר.

שמות פרק יב

פסוק מא

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהוָֹה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

להזכירכם, 430 שנה זו מידת נפש. כך הנפש חוסה בתוך העצמות בסוד "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". מענין שנמצא קשר ישיר למילה אי"ש בסוד "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זֹּאת".

בראשית פרק ב

פסוק כג

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זֹּאת:

שבת מנוחה:

ישעיה פרק נח

פסוק יג

אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:

יש שלב בו מבקש האדם למצוא מנוחה לנפשו בסוד "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". מנוחה זו ניתן להחילה רק ביום השבת עת הנפש יתרה מוספת לאדם.

תהלים פרק כט

פסוק ח

קוֹל יְהֹוָה יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל יְהֹוָה מִדְבַּר קָדֵשׁ:

ללכת במדבר זה מקום דומם ונצרך הוא לעלות שלב מדומם לצומח, קרי מקור מים חיים שיש שם ישוב ומשם עולה המקום לדרגת חי. כאשר השלב הסופי מבחינתו של האדם הוא המדבר. יוצא שהאדם עולה למ"ב המסעות דרך דב"ר. יחדו במדב"ר. החיפוש הוא אחר דב"ר משל עשרת הדברות המוכלות בתורה. לכן יתבקש האדם לדבר דבר.

לסיכום:

המדבר הוא תקוה, למרות כל הבעיות שיש בו, זה המעבר בין עבדות לחירות. מקום בו האדם יכול להתייחד עם אלהיו. מקום של הטהרות, התבוננות וכוונות. זה שלב בו האדם עולה קומה. להבדיל במצרים אין תקווה, אין עתיד. להבדיל ארץ ישראל היא מצב תמידי של חשבון נפש.

במדב"ר בגימטריה רח"ם, לומר את ההקבלה למספר המסעות כנגד מספר השבועות של העובר ברחם.

עבד חי בהרגשה שלא מגיע לו. מלך חי בהרגשה שמגיע לו.

אם המדבר הוא המעבר הרי הוא מציין את התפתחות העובר ברחם. משלב ראשוני טרום עוברי ועד לשלב מתקדם של הריון – טרום לידה. שלב המעבר הוא מבטא התעוררות – רצון ומוכנות לתיקון. זה מעבר מרחם צר (מצרים) לרחם רחב (ישראל).

נמצא הקבלה נוספת של גרעין שנקבר באדמה. מצבו מדמה את ההליכה במדבר, משל תנאים קיצוניים של חום וקור, אור וחשך. השהיה במדבר כמוה כהתבקעות הגרעין, הרצון לגדול ולצמוח, חבלי גדילה וצמיחה. בכלל על מנת שיוכל להתבקע עליו לקבל את התורה, הוא ספר החיים והחוקים. מעבר לכך, במדבר צריך שיהיה לאדם החזון, לראות מעבר.