בור אדם

בור אדם:

לכל אחד יש את הבור שממנו הוא שותה. יש מי שמגדיל את הסאה ויורק לבור, יש מי המבין מהיכן הבור שלו מתמלא ויש שכורת את הענף עליו הוא יושב. כל אחד השיעורים שעליו לעבור, כל אחד וההתפתחות שלו.

משלי פרק ה, פסוק טו

שְׁתֵה-מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ:

"שתה מים מבורך" כי ידע האדם להבין את מקומו, מקורותיו והתמיד להתקיים בינותיהם כשהוא מאוזן נפשית ורגשית. מבורך האדם כי הכלי שלו התמלא ושמר על תכולתו בבחינת "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ" ששמר על תאוותיו, העשיר ונתן צדקה ובורו לא התרוקן אפילו לא לרגע אחד. ייחד האדם בינו לבין הקדוש ברוך הוא וצלח דרכו.

ידוע כי שבעים אחוזים מגוף האדם כמו מכדור הארץ הינם מים. אם כן נותר לנו להבין כי שבעים אחוזים מייצגים בור אדם, שלתוכו הוא חפר ונפל ואין יוצא. מתוך בור זה עומדים לרשותו שאר האחוזים, במידה כזו ואחרת רשאי הוא להשתמש במעט מהם לצרכיו, לשם הגדלת הניצוץ האלהי והייחוד עם בורא עולם – זה הבאר מים חיים. ושוב, נמצא כי הבור הוא בסיס האדם, תכלית קיומו ומהותו בבחינת בוראו אדמה לעליון עת מבקש הוא להתעלות ולמצוא צידוק לחייו בין החומר והרוח.

מיום היוולדו עוברים על האדם אירועים המעצבים (וגם המעציבים) אותו. אירועים אלו נתפסים כגורל אלא שהם חלק ממניפולציה המכניסה את האדם לתבנית ולהתנהגות נרכשת צפוייה. אם הצליח האדם למצוא את עצמו לאחר שגבר על המכשולים הרי הוא מעלה על נס את חלקו ומחזק את הבור (הוא הכלי) להוציא חכמה נרכשת מהבאר (דעת – דבר מתוך דבר).  טוב יהיה אם יתרחש בעבוע בין הבור לבאר, אז יוכל לתקתק דברים, לקלוט מהר את המוטל עליו, וליישם בהתאמה לציפיותיו.

מנגד, אם לא ישכיל האדם ליצור איחוד ויחוד בין בור ובאר עלול למצוא את עצמו כועס וזועף, מבקש נקמה, כשנאה תלוייה בין עיניו.

בור מכיל מים עומדים הנאספים מהחוץ פנימה, ובאר מכילה מיםהנוזלים ונובעים מתוכה החוצה. בתחילת חייו של האדם הוא נדרש להתפתח וללמוד ממקורות חיצוניים. זו הרמה של התלמיד. בהמשך כשהוא כבר מודע לפנימיותו הוא יכול לגשת למקורותיו שלו. אם נסתמו מעיונותיו, יען כי נוצרה חסימה, יעלה את בקשותיו לפני בורא עולם בסוד "בָּר וּלְהָשִׁיב" מספירת היסוד ויבוא לידי תיקון.

"וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן" (בראשית מב, כה).

באר הינה מקור ידע וחיים, שרש, דבר המבאר ומעשיר. זהו ידע קוסמי – אנרגיה ודעת נעלמה, ובעיקר אין סוף.

בור הינו מוגבל וכלוא, עם גבולות ברורים ומוגדרים, בור שהוא בעצם הכלי של האדם. הבור יכול להיות ריק ויכול להכיר את בוראו. בור שהוא מכשול ועד עכבה לטובה.

ברמה הפנימית ב"ר דורש בירורים מתוך רפ"ח ניצוצות, שכן נבררו ביציאת מצרים ב"ר ניצוצות כך שנותרו פ"ו ניצוצות עמם אדם נדרש להתייחד. בדרך הוא צריך להתמודד עם ג' בארות יצחק, שכידוע חלקם אחוזות בידי ס"א, ויש לשחררן בבחינת "חיל בלע ויקאנו". ב"ר מלשון בורית ועניינו זיכוך וטוהר. זכרו כי הב"ר הינו תמים וז"ך. כשנוספת לב"ר האות ו' האדם מאבד את תמימותו, אז נמדד שכלו להתמודד עם היצר והמצפון, ההצלחה והכשלון, הקבלה והנתינה.

דברים פרק א, פסוק ה

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

ישעיה פרק מד, פסוק ג

כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ:

נדרש אדם להיות צמא ממקום של מפנה מקום, הרי חלל המבקש להתמלא. זה מקור שמחה בבחינת אמיץ. אז מעלה עליו האדם ברכה ומחדש ימיו מקדם, אלו צאצאיו.

מאחר ושום דבר אינו עומד במקום או נותר כמו שהוא יכול הבור להתמלא ולהתרוקן חליפות. יכול הבור להשתנות לבאר המפיקה מים חיים נובעים. כשאדם נדרש להתמודד מול מחלה. מחלה שמקורה בבור נדרש האדם לשנות את נקודת מבטו. לעומתו אדם החולה בבאר שנסתמה (ריב, שנאה, שטנה) נדרש לשנות מקום (להגיע לבאר השלישית ברחובות ולהתחיל לפתח את מאה השערים).

שיר השירים פרק ד, פסוק טו

מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן-לְבָנוֹן:

שמות פרק כא, פסוק לג

וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר:

פסוק לד

בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ:

אדם נבון מבין שצריך לשמור על הבור כעל בבת משמר. אין לפתוח את הפה, יש לשמור על ענווה, יש לתת צדקה בסתר, יש להודות בכל יום ורגע על השפע שנתן בידיו האלהים. ולמד לשמור על דרכו ועל אמונתו, על מורשתו.

ומי שלא כסה את הבור והשפע הוא הב"ר יצתמצם ויצטמק עד כי יתרוקן ממנו כי לא דאג לכסות אותו. התוצאה חובות יצטברו, ממקום של ב"ר ישלם על העב"ר שלו.

"כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר" זו זכיה בלוטו – כל דבר בעל ערך שהוא רגשי, נפשי או חומרי.

קלון: עבר זמנו בטל קורבנו

במדבר פרק כ, פסוק טז

וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָֹה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ:

פסוק יז

נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:

פסוק יח

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן-בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:

מיד אחרי הכאת הסלע על ידי משה והוצאת המים, מי המריבה, מבקשים לעבור דרך אדום. מענין כי הבקשה על ידי מלך אדום נדחית ואין ישראל רשאים לעבור דרכו בכח. מדוע?

"קלנו" אחרת קלו"ן המלווה את ישראל בדרכם במדבר הוא המחיר שעל ישראל לשלם בטרם ינקו. הקלון כפי שניתן להיווכח מצוי "בקדש עיר קצה גבולך" מלמד שהתשלום עליו אומנם בא יגבה אך יש לו גם סוף ותיקון.

חס וחלילה אם הקלון נוגע בנגע מצבו של האדם מחריף.

משלי פרק ו, פסוק לג

נֶגַע-וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה:

ישעיה פרק סה

פסוק ה

הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל-תִּגַּשׁ-בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל-הַיּוֹם:

פסוק ו

הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׂה כִּי אִם-שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל-חֵיקָם:

קלון מתקשר לחיק. בדומה לגידול שיש להסירו מתבצע ניתוח כירורגי מדוייק.

עד שלא תמה תקופת הקלון אין האדם ניצל.

שמות פרק ד, פסוק ו

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:

פסוק ז

וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:

נקודת הקלון תחילתה בשרש כשהאחרון יונק ממים עכורים, אלו ביצה. תוצאת היניקה לא משאירה הרבה ברירות והאדם נופל על פניו, תרתי משמע, כשהקלון בעצם הוא הסיומת לתקופה הקודמת שלו.

נדמה מרק המבושל על האש. תחילה הוא מבעבע וכשהוא בסיר מכוסה המים מתחילים לעלות החוצה עד שהם עוברים את שפתו. מכאן המרק הסמיך מתחיל לגלוש החוצה. הגלישה החוצה היא הקלון. מין נזר על הראש כשכולו מתרכז במצח האדם, בדומה לאות קין, הרי כתם אדם. עכשו הכתם הזה לא יורד עד שסבון, זו בורית, לשון בור, תזככו משם. התהליך הינו ארוך והאדם נדרש להתעלות מעל הכתם בין לבין לבקש מחילה, להתכנס בעצמו בפנימיותו עד יעבור הזעם. הזעם וחרון אף מרובים. כשאלו שוככים והכתם אט אט מתאדה לו, בדומה לביצה שם השרש יונק את עולמו, הביצה מתייבשת והשרש חוזר לינוק מהתיקון החדש שלו. הקלון מנקה את השנים האחרונות בחייו של האדם, בזמנים שהוא התעלה מעל עצמו וחזר למוטב. זכרו כי קלון יכול לבוא מסיבות של גילוי עריות, משכב בהמה, אשת איש ועוד. מעבר לכל, כל אירוע כזה או אחר יכול להיות שלא רשום רק משום שהשרש לא ספג את מקורותיו, כגון ביצה המדוברת.

בחזרה לבני ישראל, אלו מבקשים לצאת ממצרים כשמקור יניקתם טמא, אינו ראוי להחיל את תוככם עם רצונם להכנס בהיכל הקדש, באמונה המלאה באלהים אחד.

זה אלי ואנוהו:

שמואל א פרק ג, פסוק ד

וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל וַיּאמֶר הִנֵּנִי:

פסוק ה

וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי וַיּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי וַיּאמֶר לא-קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב:

פסוק ו

וַיּסֶף יְהוָה קְרא עוֹד שְׁמוּאֵל וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי וַיּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיּאמֶר לא-קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב:

ג' פעמים הויה קורא לשמואל והוא לא מבין מהיכן הקריאה נשמעת. הוא במקום פונה לעלי וזה מבין לבסוף שיד האלהים בדבר. מתוך כך הוא מציע לו להקרא עבד ולהסכים לענות לקול האלהים.

פסוק ז

וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר-יְהוָה:

ענין זה מוביל אותנו לפסוק:

שמות פרק טו, פסוק ב

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלהֵי אָבִי וַאֲרמְמֶנְהוּ:

"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" מתבטא בפעם הג' "ויבן עֵלִי", הרי שנעשתה פה הבנה לגבי:

א. שמו-אֶל-עֵלִי מבחין במלאך מעליו.

ב. שמו-אל עלי מבחין באדרת על ראשו.

ג. שמו-אל עלי (שמו בסין ולא בשין) מבחין בנוכחותו של האלהים בקרבו מתוך "בצלמו בצלם אלהים", "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" המעלה את חיותו בלב האדם משל יראה-שלם.