אב מברך בנו

ברכת אב לבנו בקידוש

יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה שקולים כנגד ראובן ושמעון להביא הברכה על ראש הבן. הסגולה של הברכה היא שיפתח השפע למשפחתי ולבני ולבני בני. מהפך מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, זה המעבר בזעיר אנפין בין ששת ימים ליום השביעי.

בראשית פרק מח, פסוק ה

וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי:

"יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" שהם שקולים כנגד ראובן ושמעון להביא את הברכה על ראש הצעיר בעת שהאב מברכו. זו אינה ברכה כמשמעותה, אלא טומנת בחובה עולם שלם של ברכות שיש מהם אור, דרך צלחה, מזל, הבנה, העדפה שהאור יפול על הצעיר, שידע להעריך את מה שנפל עליו, ויזכור שהחיים מאירים עליו בכל אשר יפנה. טוב ידע האב את שוויה של הברכה וכך ידע לתקן כוונות. טוב ידע הצעיר מהי ערכה הלא יסולא מפז של הברכה ויתמתקו חייו.

סיפור בעיתון שהתפרסם לאחרונה סיפר על נהג מונית שמצא מעטפה ובה יהלומים בשווי רב. נהג המונית אפילו לא טרח לפתוח את המעטפה אולי לראות את תוכנה. לא היו לו שום כוונות לקחת את מה שהוא טען 'לא שלי'. הוא לא עמד בפני שום פיתוי, הוא לא טרח לבדוק את הכוונות שלו אלא מיהר להרים טלפון לשם שהופיע על המעטפה ופשוט מיהר להחזיר את התכולה שלמה וחתומה.

רק אחד לאלף מסוגל לעשות מעשה כזה.

המחשבה היא שיש מי המבצע בנו תיקונים, בשם בירור. מין מסננת המבצעת ניפוי של הקמח. זהו הרצון העליון להעמיד את האדם למבחן לראות 'היגבור על יצרו'. ככל שאדם ממעט ליפול גדלים סיכוייו לקנות את עולמו. נהג המונית אולי לא זכה בסכום העתק שמצא, ובטח שלא טרח להיות בעליו ולו לשעה קלה. הוא לא עשה שום חישובים של 'מה יצא לו מזה'. הוא רק רצה להחזיר. הסגולה שלו היא סוד הברכה "ישמך אלהים כאפרים ומנשה". בעצם הסגולה של הברכה היא הפוכה מ"אבות אכלו בסר ושיני בנים תכהינה". הוא בדרכו פתח פתח ענק למשפחתו ולבניו ולבני בניו.

כל בני האדם רואים למקרוב, רואים בחושך. והוא הצליח לראות למרחוק. זו הסגולה של עם ישראל. זה מה שאפשר לעם ישראל להקרא 'עם סגולה'.

להצליח לצאת מאפילה, מקושי, ממחנק אל האור, אל העתיד, אל החיים. לראות שוב את היום, את המחר, את הפרחים – זו מתנה. וכשזה נגמר ומתהפך – אז דף חדש מפציע, מבשר את האביב.

שמואל ב פרק כד, פסוק ג

וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף יְהֹוָה- אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה:

"וְיוֹסֵף יְהֹוָה- אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים" להעמיד את הנכדים לפני הבנים ובכל זאת להוסיפם ולא לגרעם, לחזקם ולא להחלישם. מי"ב לי"ג – לייחד את השלם.

קהלת פרק ט, פסוק יב

כִּי גַּם- לֹא-יֵדַע הָאָדָם אֶת-עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזּוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם:

מרגע דלת שנסגרה, דינו של האדם נמסר למשחית. אורו כבה.

בראשית פרק מח, פסוק יט

וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם:

פסוק כ

וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

"יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" הברכה לצעיר בעת קידוש על היין והחלה בערב שישי.

בראשית פרק מא, פסוק נא

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי:

פסוק נב

וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:

פסוק נג

וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

פסוק נד

וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל-הָאֲרָצוֹת וּבְכָל- אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם:

 

"אחיו הקטן יגדל ממנו" בסוד שב"ע על שש. שב"ע מתייחס למלכות המקבלת את מזונה מהיסוד, הוא שש.

בראשית פרק מח

פסוק יא

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת- זַרְעֶךָ:

מה שלא רואים משם רואים מכאן. ראיה למרחוק, ראיה לאחור – ראיה לעתיד. החלפת הבכור מנשה בצעיר אפרים היא מתוך הבנה לקיומו של עם ישראל. לא העשיר ישרוד כי אם העיקר ישרוד. לא החכם ישרוד כי אם הצודק. לא ה"מגיע לי" ישרוד כי אם הראוי.

על ידי החלפת שניים בשניים יעקב מראה את הערך 12 ב-13 שכן דווקא יוסף הוא זה היוצא מקבוצת השנים עשר ובמקומו נכנסים בניו. הייחוד הוא בשיתוף הפעולה בין כולם, להורות על י"ג תיקונין. כשהקליפות אינם אוחזות במלכות הכתר אז יכול עם ישראל לזכות במהפך. מהפך מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, זה המעבר בזעיר אנפין בין ששת ימים ליום השביעי.

נמצא כאן את הפסוק המציין יותר מכל את המהפך:

אסתר פרק ח

פסוק יב

בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא- חֹדֶשׁ אֲדָר:

נמצא כי ב13.12 יחול המהפך. וראו זה פלא:

"בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר" בגימטריה 1213.

"לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר" בגימטריה 1312.

והרי המהפך גם בערכו וגם במילתו.

לומר גם התקופה הקשה נגמרת. וכשהיא נגמרת היא מתהפכת לטובה. מכאן נאמר 'כל עכבה לטובה'

ויקרא פרק א

פסוק ד

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:

"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה" הוא אפרים על מנשה הבכור.

נמצא כי גם יצחק ויעקב בכהות עיניהם מברכים את הצעירים על הבכורים.

מעניין למצוא כי "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה" עולה במנין "ויעקד את יצחק בנו" ולבסוף "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" כנגד "ויקח את האיל ויעלהו לעלה".

משה סמך ידו על יהושע בן נון, יען כי נתן בו את הסמכות שלו. שם את ידו על ראשו.

במדבר פרק כז

פסוק יח

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו:

נמצא כי בברכה בכלל ובפרט מתקיימים היסודות של הסמכה מלשון סמכות, האצלה מלשון דרך בסוד " וִיהִי-נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי".

מלכים ב פרק ב

פסוק ט

וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל-אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי-נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי:

והענקה זו ברכת הדרך לשון 'כל אשר תעשה תצליח'.

בראשית פרק לט

פסוק ג

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָֹה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה יְהוָֹה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:

לסיכום:

העשרים שקל כסף שיוסף נמכר עולים בערכם כ' שזה שקול "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" אלו הכתרים על ראשם.

ברכה פשוטה זו טומנת בחובה את הרצון של האב בברכו את בניו כי 'האור נופל על אלה שברך אותם המלך'.

זו השאיפה להגיע לנקודה שבלב, לקדושה. זו תמצית הברכה של דור ההמשך.

שורשו של אפרים – יהושע בן נון מי שהמשיך דרכו של משה. שורשו של מנשה – הוא גדעון. שידע לנצח בשביל עם ישראל.

אפרים ומנשה כסגולת פרו ורבו. הכל מוליך אל הדבש, אל ארץ זבת חלב ודבש. חכמת רוח הכוורת, היא היחידה, שהכל משרתים אותה. בסוד השעוה.

לא במקרה ביקש יעקב בטרם יפגש עם יוסף שיורידו לו מנחה "מעט צרי ומעט דבש". ממקום הצרי – הקשה לקראת מקום הדבש – המתוק, שיאורו עיניו, שיזכור את טעם השרש, מהיכן בא ולאן הוא הולך. ברכה זו הינה המפתח של הברכות בסוד "וְרָב-תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר". ומה שהאב מעניק בברכו את בניו בברכה במעשיו, האצלה ברוח והסמכה בדרכו.

זוהר בראשית דף ריז

ר' יהודה אפתחא דטבריה וחמא תרי גמלי דסלקי קטפירא מעלוי דכתפין נפל מטולא דקטפירא ואתו צפרי ועד לא מטו עלייהו אתבקעו לבתר אתו כמה צפרין והוו אזלי עלייהו ושרו (נ"א ושדיאו) לון בטרטישא ולא מתבקעין והוו צווחין לון ולא הוו מתפרשן שמעו חד קלא עטרא דעטרין בקדרין שריא למריה לבר.

תרגום:

רבי יהודה בפתחה של טבריה, ראה שני גמלים נושאים שעוה על דבשתם. נפל המשא ובאו צפורים לאכול. זרקו עליהם אבנים לגרשם ולא עפו. שמעו קול אחד, מעוטר בקדרות. והאדון לבדו. שעוה היתה מונחת על שני גמלים, כי מלכות היא שעוה, מזמן בית המקדש קיים מנו"ה הנקראים גמלים כי הם גומלים חסד למלכות, וטעם הדבר שאז היתה מהלכות מתייחדת עם הת"ת לכן עמדה למעלה מנו"ה, ומה שהיתה השעוה מונחת על הצרי בא להורות שהמלכות היתה אז מלאה משפע היורד מהבינה שהיא סוד אפרסמון שממנו יוצא הצרי, ואחר כך הראו לו איך שנפלה השעוה למטה ונתגלה הצרי ועד שלא באו הצפרים ומתו. ואחר כך באו עוד כמה צפרים שעלו על הגמלים לינק מהצרי ולא מתו אפילו שזרקו עליהם אבנים, וגם לא נתפרשו מהצרי אפילו שהיו צועקים עליהם, כל זה בא להורות שסמוך לחורבן בית המקדש הראשון כבר ירדה המלכות למטה, ושפע הקדש נתגלה ורצו החיצונים לשלוט בו ולינק ממנו כדי לתת לאומות העולם כח לשלוט על ישראל. אבל קודם שצבאו האומות על ישראל היו מתבקעים ומתים. עד ששבו למקומם.