מדוע לא אוכלים בשר וחלב יחדו?

מדוע לא אוכלים בשר וחלב יחדו?

הפרדה היא שרש הבריאה בבחינת שמים וארץ. קדש וחול חיים בכפיפה אחת אחור באחור, כבמעשה טהור וטמא. לעומת בשר וחלב (כמו טוב ורע) החיים בכפיפה פנים בפנים כשרק קרום דק מפריד ביניהם.

ויקרא פרק ג, פסוק יז

חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ:

פסוק זה עולה במנין 2906. מקורו של הפסוק מלמד כי הכל מתרחש על האר"ץ (בגימטריה 296).

הבשר מקורו מנפש חיה נושא ד"ם. ד"ם בגימטריה 44. חל"ב בגימטריה 40. כפי שניתן ללמוד חל איסור להפריד המספר 4 משמאל עם המספר מימין(4-4). נגיעה מכפילה את המספר 4 ל-444, הוא צפרדע, המכה השניה. הקרום הוא המפריד בין שלמות לפירצה (כבמעשה אולקוס).

המכה הראשונה היא ד"ם ולאחריה צפרד"ע. ואין לאחד את שתי המכות למכה אחת. מוזכר כי המכה הראשונה אוחזת באות ם' סופית ובתוכה נקודת דם ולאחריה מבקשת הנקודה לפעום. ללא הפרדה נאותה פעימות הלב מוגברות. לשם הדוגמא ניקח את המילה חרמ"ן. הרצון של האחד למהר אחר יצרו ממלא את כל ישותו ומציפה בהתרגשות, קרי התרחבות, הכל נסתם (השכל במיוחד) והוא הולך שבי אחר המגמה. במובן אחר, הצמח ממהר לצמוח – כשהצמח מבין כי ימיו ספורים באין מים הוא ממהר לצמוח ואחר נובל.

מכיון שחוק איסור חלב ובשר יחדו מתקיים על הארץ הרי הוא נושר בחובו את יצר המלחמה וההשרדות בתוכו. מותר לך להגן על הגבולות שלך, על הנחלה שלך אולם יש כללים למלחמה. אם אין כללים החוקים נשברים. אדם צריך לשמור על טוהר הנשק. לשמור על אנושיות.

יחזקאל פרק לט, פסוק יט

וַאֲכַלְתֶּם-חֵלֶב לְשָׂבְעָה וּשְׁתִיתֶם דָּם לְשִׁכָּרוֹן מִזִּבְחִי אֲשֶׁר-זָבַחְתִּי לָכֶם:

שמות פרק כג, פסוק יט

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

ג' פעמים מופיע הפסוק "לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" ובגימטריה 2607.

חלב צבעו לבן נמצא בחסד, תכונת הרחמים. בחג השבועות, מתן תורה, נהוג לאכול אוכל שכולו על טהרת הלבן.

בשר צבעו אדום נמצא בגבורה, תכונת המלחמה. הערבוב ביניהם מוליד גאוה.

הבשר הוא ארצי יותר, כזכור עת בני ישראל יצאו ממצרים וטענתם היתה כי חיו על סיר הבשר.

שמות פרק טז, פסוק ג

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:

ויקרא פרק יז, פסוק י

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל-דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

"וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם" לשון נקבה. בגימטריה 2344 אחרת חיה-דם (23-44). על כן נפש זכר יתנגד חלב.

פסוק יא

כִּי-נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:

יחזקאל פרק מד, פסוק ז

בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי-נֵכָר עַרְלֵי-לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת-בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת-לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֶל כָּל-תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם:

מי המערבב בשר וחלב הינו ערל לב וערל בשר.

משלי פרק ל, פסוק לג

כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ-אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב:

ערבוב 'חלב חמאה דם בשר' מעלה עליו כאילו "ערלה כי חרפה הוא".

זכרו כי גוי אוכל בשר וחלב כי זה בדמו (מותאם למערכת העיכול שלו). מסקנה, יהודי אינו יכול או שאינו רשאי לערבב בשר וחלב כי תכונה בדמו אינה מאפשרת לו זאת.

איוב פרק י, פסוק י

הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי:

חלב ובשר מיועדים לעיכול, זה מזון חיוני לגוף. כאשר מערבבים את שניהם הם סותרים זה את זה. מערכת העיכול הינה כור היתוך למזון על כל סוגיו. חומצות אדירות מצויות במקום על מנת להשמיד חיידקים, אף אנזימים מיועדים לפרק את תוצרי המזון ולהעבירם לתאים. באם רמת חומציות התסיסה עוברת את הגבול הנורמלי מתחיל הקרום הפנימי של הקיבה והתריסריון לפתח פצע – כיב הקיבה, הוא אולקוס. בכלל, המכנה המשותף לחלב ולבשר אלו החיידקים.

דברים פרק כו, פסוק טו

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

ניתנה לנו הבטחה "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" ומנגד "לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ" להורות כי "כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ" כי גילוי הערוה כגילוי החרפה.

היציאה ממצרים נתנה ביטוי למילה חמ"ץ. חמץ של היום השמיני, הוא המילה בה מסירים את הערלה ופורעים את העטרה. כך קליפה מוסרת מעל הפרי ולא יבואו יחדו. זה כמו לאכול בשר שאינו בושל או שאינו נצלה – שעבר בו אש.

ויקרא פרק ב, פסוק יא

כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָֹה:

ויקרא פרק יח, פסוק ו

אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָֹה:

מחשבה מחודשת:

הערלה היא תמצית הרעל ואותה יש להסיר. אי הסרתה מצביע על סיתום המלכות והמבצעת היא ספירת היסוד המקבלת את שפעה מו"ק. מקום הסיתום של האבר הינו קובוץ של חיידקים (מזיק לאשה).

תאמרו, קניבל יכול לאכול את עצמו?!

ניתן לדמות את מערכות בשר וחלב לעץ ופרי, כמעשה אדם וחוה והנחש עת הפרידו כי אכלו מהפרי האסור, מהעץ. בכלל, השאיפה של האדם היא לגעת בעליונים במחיר של התחתונים. רוצה הוא לגעת באושר העליון, ביצר התחתון, באורגמה השמימית. רוצה הוא לחוש במעלה של מעלה. כל מעשיו הם למען עתיד ונוחות, לבן וטוהר המידות כשהוא בדרכו רומס ושובר, מקלקל את חלקת האלהים הקטנה שניתנה לו למשמרת.

כלל שדרגת אהבה לא מספקת אותו הוא רוצה להתרגש יותר, להרגיש שייך, ללכת עם ולהרגיש בלי – כשהוא בעצם נוגע בתאוה.

הקלקול הוא בלתי נמנע משום כי המעצורים והגבולות מטשטשים. הוא בסך הכל מרחיק את הגבול עוד קצת – לא נורא. אף אחד לא רואה ולא קרה כלום. כשהוא אדון לעצמו קובע לו את המותר והאסור, הטוב והרע. מבקש בעצם לשלוט בחיים לשלוט באחרים.

קדש וחול חיים בכפיפה אחת אחור באחור, כבמעשה טהור וטמא. לעומת בשר וחלב (כמו טוב ורע) החיים בכפיפה פנים בפנים כשרק קרום דק מפריד ביניהם. אם קדש וחול נפגשים הדבר מדמה גילוי עריות. אדם המחכה שלוש שעות בין בשר לחלב מאמץ תכונות של סבלנות, שיקול דעת והתאפקות, מתעלה מעל היצר המורכב משני יודין. אלו מעלים אותו מדרגה בהמית לדרגה נעלה ראויה. כשהבשר והחלב נפגשים הם מתחילים לתסוס. השמחה גדולה והוא בהתרגשות. הוא נגע בערלה, לא מרגיש את החרפה, לא מבחין בהבדלים.

מטבע הדברים חלב אם מכיל בתוכו את הבשר והחלב גם יחד. התינוק גדל וצומח נפלאות עם חלב אם. חלב אם אחרת המן שקיבלו בני ישראל. חלב טהור, צבע לבן, נקי, תינוק.

במחשבה אחרת, החלב מגיע מהחיה. אז אם נחסל את היערות בעולם לא יהיה לנו חמצן. אם נחסל את החיה הנותנת חלב לא יהיה לנו חלב. כי החיה היא ברשותינו ובהשאלה.

בשר שיש בו בשורה, אלו המלאכים שבישרו לשרה על הולדת הבן. בשר בגימטריה 502. בן בגימטריה 52. ויצחק ד' פעמים 52.

ביום השמיני כידוע מבצעים ברית מילה, לשחרר את הסיתום. שמונה ימים בעצם מכילים את כל החיים, מאין רגע אחד של חיים. והאדם הוא תולדה של עצמו מוסיף על עצמו טמטום חושים, תאוה מכל הבא ליד, מחפש הארה ומלא הערה עד שמתמלא בסומא, היא הערלה, מקור החרפה. כך נע לו האדם בין המותר והאסור כשלו הכל מותר.

בשעת התסיסה היא הערלה, נפגעים התאים הפנימים, היא הרעלה הפנימית. חשבו על הקיבה לה מלחים כמי אש. הכל מכלה ומתכלה. אם נדמה הדבר לפעמון לו ענבל. הרי עת הענבל נוגעת בחלב בשר היא נגועה, מכה בפינות החדרים. כך מתקבל לו ערלה מבחוץ חרפה מבפנים.

ארבעת שלבי החיים מלמדים על סדר: גירוי, התרחבות, התכווצות והרפיה.

בלידה:

הגירוי הוא ירידת המים.

התרחבות במקרה של פתיחה הרחם.

התכווצות במקרה של צירים תכופים.

והרפיה במקרה של תינוק המגיח לאוויר העולם.

נחזור לחרמן (אנס, בועל).

החרמן כידוע מאבד ראש ואני מתכוון לא לחרמן הרגיל אלא לחרמן אשר מבצע מעשה שלילי (מעשה רע – דבר שמרגישים עמו רע אחרי כמו גילוי עריות, פגיעה בצעיר וכו'). שלבי החיים אצלו מתחילים בגירוי והתרחבות כאשר שלבים שלוש וארבע מתחלפים, בהרפיה והתכווצות. אז קורה הנפילה אל התהום, החשך.

בעת הנפילה אין אפשרות להפריד הדם. ד"ם בגימטריה 44 אינו נפרד מחלב בגימטריה 40 (למרות שהפער בינהם עומד על 4) כי אם מוכפל. עתה קיבלנו 444 זו המכה השניה צפרדע. כזכור הצפרדע מוכלת 17 אחוז חמצן חסר ארבע לערך 21 הוא החמצן הטהור. לומר כי האדם נשאר עם לכלוך אותו לא טיהר עצמו. עתה פעימת הלב אינה סדירה כרגיל.

זכרו כי אדם המבקש לרוץ 10 ק"מ בתחרות אינו יכול להרשות לעצמו לעשן. הריאות שלו צריכות להיות מובנות לספוג חמצן מועשר.

לסיכום, החלב מגיע ממקום נעלה: מקום של אצילות ומלכות, מן, דבש, חלב אם. נושא בחובו את הייצר, לו האות י' האחת כנגד (ובו זמנית) האות י' השניה של היצר, הוא היצר הבהמי, התחתון. זה הדורש סיפוק מידי, חסר סבלנות, וארצי.

הסיתום (כשהמפגש מתנגש) מתרחש בבחינת עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעון. לפיכך היהודי מתבקש להפריד ביניהם, הוא קרום (מעטפת) כמעשה הפרדה בין שמים וארץ.

בהגזמה, הסתום נענש פעמיים: פעם אחת על זה שלא שם ליבו ופעם שניה על שהחמיץ.