גמילות חסדים

גמילות חסדים: בכל אביון יש חביון

אביון הוא עני על פי ההגדרה. אביון הוא הגדרה של עשיר. גמילות חסדים או צביעות חסדים. העשיר מבכר את חבריו בעלי מעמד כשלו על פני האביון, מפני מיקומו בשרשרת החיים המשרת את האחר. העשיר נוהג מנהג של עשירים, מבליט עצמו כי הוא שונה מהאביון, שהוא נעלה ממנו.

כסף מאבד את ערכו במהירות ושווי שוק הוא כבר נחלת עבר. דגים אינם מצויים בכמויות כבעבר, השפע עבר צמצום רציני והחיים נעשו בעלי ערך ומשמעות לכולם.

האביון הוא לא מישהו הנמצא מעבר לכביש שאתה יכול לחלוף על פניו, האביון יכול להיות אתה. האביון יכול לצוץ מתוכך אם אתה לא רואה אותו בסוד "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן".

דברים פרק טו, פסוק ד

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:

בתחילה "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן" מהנקודה הקטנה ביותר, מטיפת זרע סרוחה.

אחר "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ" שטח המחיה שלך גדל ועמו היקרים לך.

ולבסוף "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" שזה חלק מהנוף הכולל.

כל עוד אביון אינו חדל חייו של האדם עמו.

פסוק ז

כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

פסוק ח

כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

פסוק י

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל- מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

פסוק יא

כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

צביעות החסדים היא לתת איזה צדקה כלאחר יד, לתת לנפשך איזו הקלה על מצווה. ואחר עוד תחשוב שאתה הנדיב, אחד שהציל חיים. ואני אומר, אל תקפוץ ידך, רק תושיט אותה. מה שיש בידך זה חלק מהמתנה ואתה יכול להציע, ולא לתת, רק להציע עזרה ולא נדבה לאביון. הרי אם תתן לאביון נדבה לא הצלת אותו, אולם אם תושיט לו את ידך, תציע לו משהו מהאפשרויות העומדות לרשותך, אתה תתן לו סיכוי להציל לא רק את עצמו כי אם את כל משפחתו. זכור, עם ישראל ערב זה לזה ואתה ערב לו.

כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" ומנגד "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן" מלמדים על דבר וניגודו. מדוע האחד הוא עני ואביון והשני לכאורה טוב ממנו. כאשר המכנה המשותף הינו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" כי רק אם תדע אותו, תעזור לו, אז תעזור לעצמך וזו תהיה המצווה הגדולה ביותר שתזכה לה.

אביון הוא זכר לעומת האביונה היא הנקבה בעלת האורגזמה. כי כל אחד רודף אחרי הריגושים. והריגושים חולפים ואתה נשאר ריק. כי מי שרודף אחר משהו שאינו אמיתי משום שלא ידע להינות מהטוב שנפל בחלקו, יען שלא הבין את המזל שבתוכו, ידע לאחר שיאבד הכל.

הרצון לרדוף לשם התאוה ואתה מת כשרק מחצית התאווה בידך.

ואתה מבין, מי שאתה יכול להשתנות בכל רגע נתון. אתה בונה את עולמך רק משום שאתה חותם על הצק שלך. לפי הארתך, לפי תבונתך אתה מקבל לאחר חמש שנים את מה שאיבדת לפני חמש שנים כי לא ידעת שהכל בתוכך מימים עברו.

בעצם אתה מחפש אחר משהו שכל הזמן נמצא אצלך, רק שאתה בטוח שהשכן זכה בו.

אם ידעת לגדול ולצמוח, לשון שמחה וניצלת ברגע האחרון כי עלית על הרכבת של החיים שלך בזמן. אם פספסת אתה יכול לשוב בעוד שבע עשרה שנה כי רק אז הרכבת חולפת בתחנה שלך לרגע קט.

לכן מתבקש אתה להושיט את היד לאביון שהוא אתה, ולדעת להכיר את פועלך ומזלך שאתה הוא הראוי לחיות בזכות.

אם אביונה היא האורגזמה אז ברגע שהאביונה מופרת האדם מתחיל לשלם בסוד "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה".

קהלת פרק יב

פסוק ה

גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים:

אורגזמה היא חלק מתנועה. אם התנועה מתקיימת אזי היא רצונית וחיובית. אם היא מתקיימת מצפיה (לשון ראיה), לומר חסרת תנועה, היא אסורה משום שהיא מסירה את הציפה (קליפה) ופוגעת בפרי (הוא הזרע).

למעשה הדבר מחליש את מערכת החיסונית, משל תסיסה או הרעלת דם בשל התחמצנות אובר – בדומה לאנדרנלין המוזרם לדם בשעת פחד או החלטה של רגע.

בדומה לאיסור בשר וחלב.

אביון מאחד את הקשר בין תאי. כאשר תא מעביר אינפורמציה לשני הוא עושה זאת בעזרת אביון, אחרת אבינו (שבשמים), כי יש בו און-בי.

דווקא בעת קריסת מערכות, בשל תכונה קיצונית של הגוף אז מבקש האביון לפרוץ החוצה מתוך הסורגים שלו, מתוך המגבלות שלו אל החופש, אל האומץ.

מחשבה מחודשת: 

כל החיים אדם משתדל לגבור על החסך הקיים בו, אולי בשל ילדות עשוקה, חוסר כספי או הורים גרושים. עם כן, באשר ילך נדרש הוא לגבור בחכמה על האביון שבו, להמנע מסיפוק רגעי, מפיתוי, מהעדר חופש יצירתי. בחיפושים שלו שוכח לא אחת את המילה אהבה ומחליפה בתאוה. בשל כך המערבולת הגועשת מחכה לו ביום מהימים לרגע שיגיע, כי את אשר יגורתי בא לי.

אז האדמה נפערת כבעדת קרח, והמרחק בין התאים מתרחק, מה שהיה נגיש ואפשרי נהפך לבלתי אפשרי וגם ההליכה קשה יותר. כי הקרקע הבטוחה ההיא כבר אינה כיום אתמול. והאביון ההוא מזכיר לך את עצמך והוא זה אתה. ואחרי שהסיבוב נגמר נותר הוא רק עם מחצית מתאוותו, ואביונו עזבו לאנחות. עיקר שהיה רוב הזמן טפל.

אשרי האיש המצליח לשמור על מידותיו, פועל לא רק למען עצמו אלא גם ובשביל האחר. נאה מדבר ונאה עושה. וכי חייו נעים באיזון ותמורה. ככתוב "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".