בלק ובלעם

בלק ובלעם:

בלק ובלעם יושבים באישון העין, והוא שחור, בולע אור. כך מתוך המקור אנו רואים, והתרגום שלנו נראה הרבה פעמים פסימי להחריד. אנו נוטים לקנא בסובב אותנו, בקרובים וגם בשכנים, במיוחד במי שמצליח, מצליח לפנינו. אנו לא צריכים אויבים מבחוץ, אנו עושים את המלאכה טוב יותר מאחרים.

בלק בן צפור. בלעם בן בעור פתורה, שיש בכוחו פה-תורה בשלילה.

בלק מזמין את בלעם לקלל את ישראל. מאליו מדובר בגוי אז מה אכפת לנו אם הוא יבקש לקלל – הרי כל אלו השונאים המקיפים אותנו היו רוצים ברעתנו. אז מה חדש תחת השמש? בלעם משתדל לקלל ואלהים הופך את הקללה שלו לברכה – מדוע לא לקבל ישר את הברכה? למה ללכת בדרך ההפוכה?

אם נסתכל על המילים המשותפות והשונות נקבל את המילה 'לב עקום'. הכל מצביע על הרצון שלנו לראות בנפילתו של האחר, לעג לאיד, שמחת הנופל. במיוחד אדם רואה את העוול שנגרם לו ואינו רואה את העוול שהוא גורם לאחר.

אם החיים היו תלויים באדם הוא מזמן היה מחריב את העולם. דווקא האלהים ברוב חסדו הופך את משאלת לב העקום לישר בבחינת "תמות נפשי מות ישרים".

 

במדבר פרק כד

פסוק טז

נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:

משה נשא את צפרה הכשית. המעבר בין הקליפות לדעת עליון הוא על פי מחצית המלכות. כאשר מחצית המלכות מקבלת את שפעה מהחלק העליון של העולמות ואילו מחצית המלכות השניה מקבלת את תוצאותיה בלבד. ממקום ספירת הנצח שם נולדה הנבואה, זה מקום משה רבינו, שידע לקרוא פנים אל פנים, לעומת בלעם אשר ידע "מחזה שדי יחזה" – בבחינת שישים מול שלשים (בגימטריה). לפיכך "ויקר אלהים אל בלעם" חסר האות א', לומר ויקרא. לא בכדי אומרים כי כסף מעוור עיני צדיקים. הכל מוליד לכיון "שתם העין" הוא בלעם בלק.

דברים פרק טז, פסוק יט

לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:

כשאדם נוטל שוחד הוא חייב לסתום עין בכדי לחיות עם העין השניה.

דווקא על משה נאמר כי

דברים פרק לד, פסוק ז

וּמשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה:

יען כי המעבר המצטלב נוגע בכתם העיוור ומשם ממשיך ומתרחב אל האור, אל הברכה, שהיא רחוקה מאדם. נקודה זו מצוייה בקו האוזן, באיזור גזע המח, רפוייה. אלא מה, בדרכו של האדם דרך הראיה עד הגיעו אל הכתם העיוור, זו נקודת האמונה העיוורת צריך להשלים סיבוב שלם של עשיה והתרוקנות, לשון חלל ושמחה, על מנת לזכות בקופת הברכה. בנקודה זו עם עוון וחטא וגאוה תופחת לה בשקט הקללה, מבצעת סיתום ומעצור עד שכולה זפת. ולכן על מנת להסירה יש לחזור על המילה שלש פעמים: מגורשת מגורשת מגורשת – זה ביטוי המשלב חזקה על המוטיב המחשב את פועלו. באם הדבר צלח השלש יזכה בארבע ויהפך לשבע. באם הדבר לא צלח השלש יסתובב על צירו והקללה תשוב ותסתם מחדש.

כידוע שלוש הוא המשולש, שהוא חלק מהצורה של מגן דוד, המשולש ההפוך לו.

המבקש להסיר זפת ישתמש בנפט שהוא שרש הזפת עצמו. לומר כי אדם מקבל עונש בחרבו שלו, כמו הגרזן גודע העצים בידית שלו עצמו.

משה ובלעם נמצאים על אותו ציר הפוכים זה לזה בנקודת הדעת, במחצית מהדרך שבין כ"ה ול"ך.

במדבר פרק כב, פסוק ל

וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:

הפער בין משה לבלעם בגימטריה עומד על ג"ר – בין קדושה לטומאה. הדבר מראה את השוני בין איך האדם שופט את עצמו, האם מתקיימת בו היראה או שכח השררה הוא המוטיב העיקרי והוא בטוח בעצמו ובכח שיפוטו.

כמה זמן לוקח לאדם להכיר באפסיותו, כמה זמן לוקח לאדם ללמוד ולהתפתח. בשל המעברים בחיים והאדם אינו מודע להם הוא מאמץ זעם ושנאה, חוסר בטחון וחוסר מנוחה ובהעדר כלים וקשיים בהאזנה אין הוא מודע לתשלום עד שהדעת קופצת עליו.

בנקודת השחור הוא בלק ואיפיון כמות האור הנחשפת של האדם הוא בלעם מבקש לו האדם לבוא מנקודת השחור-חשך אל האור.

שלש פעמים מבקש בלעם לקלל ויוצא מברך, לומר כי רק הפעם הרביעית מהפכת את הדבר לעובדה מגמרת.

על מנת להסיר קללה אדם צריך "הפך ידך" דהיינו לשנות כיוון, לצאת לדרך חדשה, ולא להסתובב לאחור.

יסוד מלח: 

ים המלח, בעומקו הרב ביותר על פני כדור הארץ, כשמו, אוחז בכליות אדם ישראל, שהרי לישראל נתנה התורה עם סיגים והדגשים במיוחד. ואין לעבור עליהם. הענין נקרא 'מוסר כליות' בשם 'אנרגיה נוזלית' העומדת על 'קיום התורה' ומצוותיה.

כמה מילים על מלח: המלח חיוני ביותר לפעולה תקינה של הגוף. הנתרן שבו (40 אחוז מהמולקולה) מווסת את הלחץ האוסמטי ואחראי לשמירת המים בגוף. מהווה את מקור החומצה המלחית שבמיץ הקיבה, המאפשרת את פעולתו התקינה של הפפסין. המלח חיוני גם לאיזון היחס בין הנתרן והאשלגן (אש-לגן), ששניהם חיוניים לפעילות התקינה של הגוף. כמו כן חיוני המלח לפעולת בלוטות ההפרשה הפנימית, בעיקר לפעולת יותרת הכליה. ידוע שהמלח סופג לחות, אלו לחות הברית, לוחות המצויים בגופו של האדם כנאמר "דִּבֶּר יְהוָֹה לֵאמר בִּקְרבַי".

ויקרא פרק י, פסוק ג

וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה לֵאמר בִּקְרבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדּם אַהֲרן:

עוד להזכירכם את אשת לוט שנהפכה לנציב מלח.

(בעניני צלם עסקנינן, לוט הוא לוט-מ"ה, קרי, צל-מ"ה ומסיבה זו אברהם ירד להצילו מהכבשן משום שהוא אוחז באדם היהודי, משל ליצר שאין האדם יכול בלעדיו. אם כך אשת לוט היא צלם-מ"ה, היינו אחור באחור משום שזו

בראשית פרק יט, פסוק כו

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:

"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו" ועלתה בדרגה בכירה "וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" עולה במנין 'תוך קליפה' להגן על הקליפה הקדושה 'צלם אתון' מפני כבשן האש היוקדת. אשת לוט אחוזה בצלם אתון אש עד לריפויו או עד להשלמת קבלת אות סימן חיים יהודי מחדש.

למטה מתקבל חותם אש כבשן ולמעלה מתקבל חותם מים יהודי.

למלח התכונה לאצור מים בתוך הרקמות. עודפים של מלח בגוף עלולים להביא בצקת, הפרעות בלב ובעורקי הלב, יתר לחץ דם, והפרעות בכליות.

מי שחי בשלום עם המלח מתקן את מל-ח', אלו ימי המילה וכן בדרכו מחזק את לחמו.

חוסנו של הים, שהוא מלוח, לזכך את המים, מתקן המרירות, מחייה חיים ושומר על הסביבה מנזקים אקולוגים חמורים (כמו זיהום נפט). ממש פלא-חיים.

מעשה האתון:

האתון כקליפה קדושה מבצעת הפרדה בין נפש עליונה לנפש תחתונה. אחרת בין נפש לנשמה. מכאן נ'-פש לנ'-שמה (הוא משה). נקבל פ"ש אל מול מש"ה. הפער ביניהם המתחלק לאות נו"ן ועומד על 'יהודי' (פ"ש פחות שמ"ה). להזכירכם משה חזר מעם הר סיני עם לוחות הברית כשהוא קורן באות נו"ן. נו"ן לנ'-פש ונו"ן לנ'-שמה.

במדבר פרק כב, פסוק כג

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטּתָהּ הַדָּרֶךְ:

האתון הוא קליפות ישראל קדושות הנכנעות לשם "מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ" העולה במנין 'מלאך מליץ אחד מני אלף'. ומטבעו נצרך הוא להכוונה "וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה" הוא שדה מערת המכפלה "וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ", זה דרך אפרתה שם קבורה-אחוזה רחל.

פסוק כד

וַיַּעֲמד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:

"בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים" אחרת 'בשם עולה רך י'-מים' להעמיד את זכותו של ישראל בינות העמים "גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה", הוא שביל נפש עליונה לעמוד בעול המצוות והסיגים הניתנים ליהודי והבוחנים את כוחו שעה שעה.

פסוק כה

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיּסֶף לְהַכּתָהּ:

"וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר" באין מעבר. הקיר הוא נקודת מפנה המספקת הגנה ומידות. הקיר זה הכותל המערבי העומד לעד כנגד אומות העולם המעלה לשמים את התחינה והרחמים.

"רֶגֶל בִּלְעָם" הוא מחלקי מידות הרשעה המנצלות חולשת היחיד או הרבים לתועלתן. הביטוי 'כל עכבה לטובה' מעלה את קיר החולשה לחיזוקו לעומת הרשע המנצל את העיתוי בדרישות יתר שאין אפשרות לעמוד בהם.

ישראל עומדים על שלש רגלים ונשענים על רגל בלעם. זו האישה המדליקה נרות, זה מול זה עשה האלהים, אתון היא נקבה קדושה אל מול האישה המכנסת את השבת הקדושה בנרותיה.

פסוק כו

וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָֹה עֲבוֹר וַיַּעֲמד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְמאול:

"וַיַּעֲמד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְמאול" זה מחיר העוונות שנפש העליונה מזדככת על מנת להיות ראויה לעליתה אל נשמת יהודי- ישראל.

כוחו של בלעם כה רב עד שגם יוסף מצטרף לתמונה "ויסף להכתה", הוא בן רחל אח לבנימין, הוא בן ישראל המעלה על נס את כח נפש יהודי הדוחק את רגל בלעם לבל ישתחרר מכבליו.

דניאל פרק י, פסוק יח

וַיּסֶף וַיִּגַּע-בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי:

להזכירכם, 'רגל בלעם' עולה במנין הצרר ימ"ש היטלר בשעה שהשתחרר מכבליו והעלה באפר את נפשותיהם של ששה מליון יהודים.

פסוק כז

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָֹה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:

"וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם" מטבעה של הקליפה הקדושה שהיא מעל ובלעם תחת.

'מקל אתון' עולה במנין 'כל פטר רחם לי' הוא השארית הניתנת כקורבן לרגלי בלעם, הוא נחש להשביע את בלעו-מ"ה. "במקל" הוא

ירמיה פרק א, פסוק יא

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמר מָה-אַתָּה ראֶה יִרְמְיָהוּ וָאמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי ראֶה:

"מַקֵּל שָׁקֵד" הוא מטה אהרן שהעלה ציץ. זה חזק את ישראל מלשון 'פרח ישראל'.

פסוק כח

וַיִּפְתַּח יְהוָֹה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים:

"פִּי הָאָתוֹן" עולה במנין 'חתן דמים', הוא שארית ישראל העולה מחדש ומתגדלת. "הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים" בגין "עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

שמות פרק לד, פסוק ז

נצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נשֵא עָון וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לא יְנַקֶּה פּקֵד עֲון אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

פסוק כט

וַיּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:

"לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי" היא החרב המתהפכת השומרת על דרך עץ החיים. ואכן אם בלעם יקבל האישור וכבליו יוסרו יבצע את זממו.

פסוק ל

וַתּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנכִי אֲתנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׁוֹת לְךָ כּה וַיּאמֶר לא:

בלעם שמקורו מהעולמות התחתונים השומר על משעול הכרמים, המפריד בין נפש עליונה לנפש תחתונה, בין גוי לבין יהודי כנאמר "גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה".

"הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי" זו מידת המאמץ והנכונות להשפיע על בורא עולם לקבל את מנחתו, את עול תורה וחיים למען יאריכון חייו עלי אדמות.

פסוק לא

וַיְגַל יְהוָֹה אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהוָֹה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו:

כאמור כוחו של בלעם רב בעולמות התחתונים וידו על הגוי וגם על היהודי המתבולל. "וַיְגַל יְהוָֹה אֶת עֵינֵי בִלְעָם" עולה במנין 'נחשת', הוא נחש הנחשת שעשה משה שלא יכול על בני ישראל מפני עינו הרעה. "ויגל" הוא טעם פתח את עיניו וסגרם שלא יאחר 'מצמץ' העולה במנין ב' פעמים עין, אלו עיני ישראל.

בראשית פרק מח

פסוק י

וְעֵינֵי יִשְרָאֵל כָּבְדוּ מִזּקֶן לאיוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם:

פסוק לב

וַיּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנכִי יָצָאתִי לְשָטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:

כל העת נפש היהודי עומדת למבחן ברחמים גדולים. כמו נותנים לנפש היהודי עדיפות בזכות אבות. משלא עומד לנפש יהודי יצרו וחטאו כי רב ועלה על מידות כליו מעלה עליו חמתו של האלהים ומורידו לכבשן, זה "לְגוֹא-אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא".

פסוק לג

וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּטלְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:

פסוק לד

וַיּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָֹה חָטָאתִי כִּי לא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:

במדבר פרק כב

פסוק ה

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרא לוֹ לֵאמר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי:

"כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" עולה במנין 'אש תורה' בשל סתימתו של עין בלעם. הרי נאמר, שישראל מעל המזל משום שאין העין פוגעת בהם.

אש תמיד:

דניאל פרק ב, פסוק מה

כָּל-קֳבֵל דִּי-חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְ גְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי-לָא בִידַיִן וְהַדֶּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא אֱלָהּ רַבה וֹדַע לְמַלְכָּא מָהדִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְיַצִּיב חֶלְמָא וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ:

"דִּי מִטּוּרָא אִתְ גְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי-לָא בִידַיִן" ובתרגום ראשוני, אבן שנחצבה ללא מגע יד. ובתרגום רוחני, תורה שנכתבה-נחצבה על אבן-מכתב באש אלהים.

והיא מהודקת ברזל נחשת חרס כסף וזהב.

בעת מותו של אדם יהודי כמו לידתו של תינוק יהודי מצטיין בסימנים הנטבעים בחייו כמו במותו. תחילה נותר 'צל-מות' (הוא הזכר) ויורדת 'צלם-אתון' מטה (היא הנקבה) למערה. עם עיבורו של נפש יהודי 'צלם-אתון' מתעלה לקראת 'צל-תם-און' הוא יעקב תם יושב אהלים ואון הוא בן אוני, בנימין בנו, בן רחל, הוא ישראל.

במערת המכפלה אברהם מכין את תהליך הפרדות הנפש העליונה מעם התחתונה ובשיתוף עם רחל המחזקת ידי האיש בהטבעת סימן מים יהודי. מגן אברהם על יושבי המקום, ובעת הצורך כמו במקרה של לוט יורד עד הכבשן ומצילם. יציאתו של אברהם מאור כשדים הוא מקום שהייתו של דניאל וחבריו.

בראשית פרק טו

פסוק ז

וַיּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת לְרִשְׁתָּהּ:

"אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ" הוא מקום המוצא הנקרא 'ניצן' (את חלקו העליון הדומה לאבר מין זכרי כאמור מסירים, קרי ערלה, בעת ברית המילה) הוא 'מגן אברהם' בטרם יתפתח לעלי כתרת הוא פרח השמור על ידי מגן דוד על כל ישראל.

שיר השירים פרק ב

פסוק יב

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ:

בנקודת זמן זו יורדת נפש יהודי על סיגיה למערה ועולה נפש יהודי על תומתה אל החיים בדרך אפרתה היא רחל.

דניאל פרק י, פסוק יט

וַיּאמֶר אַל-תִּירָא אִישׁ-חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאמְרָה יְדַבֵּר אֲדנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי:

"אַל-תִּירָא אִישׁ-חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ" עולה במנין "שַׁדְרַךְמֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגו"ֹ אלו חנניה מישאל ועזריה".

דניאל פרק י

פסוק יח

וַיּסֶף וַיִּגַּע-בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי:

פסוק זה עולה במנין 'בריאת עולם', הוא 'אברהם-שרה-ו' על המקום להעלותם ולהצילם מכבשן הגהינום.

דניאל פרק ג

פסוק כא

בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִת וּבְּסַרְבָּלֵיהוֹן (פַּטְּישֵׁיהוֹן) [פַּטְּשֵׁיהוֹן] וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא-אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:

כפתו את שדרך מישך ועבד נגו, אלו חנניה מישאל ועזריה, במעילהם בצניפותיהם ובמלבושיהם והשליכון לכבשן האש היוקדת. המעיל המצנפת המלבוש אלו מסימניו של היהודי הדתי.

פסוק כב

כָּל-קֳבֵל דְּנָה מִן-דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּ וּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא:

"קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא" אלו שעמדו בסביבם מתו מיד. מי שאינו ראוי לעמוד במקום קדוש מת במקום.

פסוק כג

וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא-אַתּוּן-נוּרָאיָקִדְתָּא מְכַפְּתִין:

פסוק כד

אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַ הּוְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָה רְמֵינָא לְגוֹא-נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא:

פסוק כה

עָנֵה וְאָמַר הָא-אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא-נוּרָא וַחֲבַל לָא-אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי (רְבִיעָיאָ) [רְבִיעָאָה] דָּמֵה לְבַר-אֱלָהִין:

נבהל 'נבוכדנצר' (הוא נבו-כ"ד-נצר משל הר נבו עליו משה עלה, כ"ד הוא הכלי לתוכו נפש האדם מתכלה ומעליו כ"ה, זו מעלתו של אדם-נפש יהודי, ונצר בגין דורות שלמים האוחזים בעם היהודי, אוחזים בעולמותיהם לעד) שכן הושלכו ג' אנשים והוא רואה ד' אנשים (הוא אברהם שירד להצילם), הרביעי דומה לבר-אלהין, הוא רב-מלאך.

פסוק כו

בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד-נְגוֹ עַבְדוֹ הִידִּי-אֱלָהָא (עִלָּיאָ) [עִלָּאָה] פֻּקוּ וֶאֱתוֹ בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן-גּוֹא נוּרָא:

פסוק כז

וּמִתְכַּנְּשִׁיןאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּאסִגְנַיָּאוּפַחֲוָתָאוְהַדָּבְרֵימַלְכָּאחָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא-שְׁלֵטנוּרָאבְּגֶשְׁמְהוֹןוּשְעַררֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסַרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן:

האש לא פגעה בגופם, לא בריחה, לא נחרכו בשיער ראשיהם, לא במעילהם משום אחיזתם בנפש העליונה, היא סימן יהודי, צלם-אתון (אות-ן') קדושה.

משלי פרק כז, פסוק יח

נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד:

נבו-כד-נצר כשהוא נצר ושומר צעדיו ויודע את בוראו.

פסוק יט

כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב-הָאָדָם לָאָדָם:

פניו של האדם הולכים לפניו, כמעשיו אשר ילכו לפניו.

פסוק כ

שְׁאוֹל (וַאֲבַדֹּה) [וַאֲבַדּוֹ] לֹא תִּשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה:

חיפש אתונות מצא מלוכה. וההפך, מי שמחפש מלוכה ימצא עבד עצמו כעבד ימלוך.

פסוק כא

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ:

כל אדם מקבל לפי שיעור קומתו.

פסוק כב

אִם-תִּכְתּוֹשׁ אֶת-הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא-תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ:

יש ואדם זוכה לתיקון ויש שלא סיים או שהוא רק בתחילת דרכו.

עולמות עליונים:

איוב פרק כח

פסוק יב

וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:

אם החכמה היא אי"ן אז הבינה היא ממקום של י"ש. "מאין תמצא" מבקשת לרדת אל "מאין תבוא" בכלים של מ"צ, הרי צמצם הוא האישון (אין ויש) שהכל עובר ב"ו ודרכו לעבר הבינה.

אברהם מתחיל את דרכו בסוד "וישא עיניו וירא" אחר יורד לחסד.

פסוק יג

לֹא-יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים:

ארץ חיים מקומה בבינה. נאמר "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" יען כי הבקשה היא ממקום המנוחה לתקן הדברים. מנוחת עולמים כי נח על משכבו בשלום.

"לֹא-יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ" בערך חכמה אל מול הבינה אשר "וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים".

פסוק טו

לֹא-יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ:

"וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ" בעבור אברהם "וישקל אברהם לעפרן את הכסף" בעבור מערת המכפלה. "לֹא-יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ" זה מצמוץ האישון הנפתח ונסגר לאור.

פסוק כ

וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:

פסוק כא

וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל-חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה:

כי אין מקום לחיצונים אחיזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *