ראש השנה

ראש השנה: להיות לראש ולא לזנב

בראש השנה מבקש האדם להיות לראש ולא לזנב. תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. עומד הוא למשפט ומבקש שיחון אותו האלהים לטובה, שלא ימצא בו פגם ורבב, שיעמדו לו הזכויות וימעטו החובות. בזמן זה פונה הוא לתשליך, צורך המסיר מעליו סופית את הליקויים ומעניק לו חיים מחדש.

משלי פרק יא, פסוק כו
מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר:
בכל שלב במחזוריות החיים נדרש האדם להתמודד גם עם מחשבות ותובנות על מעשר ונתינה, על מנת לגבור על הצד החומרי – במטרה להפוך אותו לאנרגיה מחזורית מתועלת. מתוך כך הוא להוציא את האמת לאור – זה גרעין האמת הקרוב לשרש. כידוע הגרעין עטוף בקליפה אותה יש לברור מהבר – זה בר, שכן אם אין בר נותר הבור ריק ואין בו מים, ואם זכה והבור מלא – יתמלאו בו מים חיים.
מבירור "יקבהו" נמצא כאן את המילה יק"ב – זה שלב בו לוקחים את הענבים ורומסים אותם בעקבים. אלו המכאובים והרמיסה בשלבי יצור היין המעקרים את הסבל והקללה עד שההחמצה זוכה לרענון ומקבלת את הטעם הנכון.
יש ארבע עולמות (אצילות, בריאה, יצירה ועשיה) כנגד ארבע ברכות שמברכים על היין (בורא פרי אדמה, בורא פרי העץ, שהכל נהיה בדברו, ובורא פרי הגפן). מהמקום הנמוך ביותר למקום הגבוה ביותר. הכל כנגד ארבע דורות בבחינת "ודור רביעי ישוב הנה". אל מול העץ הרי שורש, גזע, ענף, ופרי.
לעיתים יישון היין לוקח שנים רבות – מצוי במרתף, בתנאי לחות וחושך, כך מיין צעיר מקבל טעם של יין מעודן ובשל. שלב זה מעביר את האדם לזהות חדשה, מעין תולדה חדשה, אילן חדש, שם חדש. בשלב זה הבינה "לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר" מעניקה את השתלשלות ההוראה ליסוד "וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר" על מנת שזה יעורר את הנקבה לקבל את ברכתה. מענין כי בדרכה של המלכות היא נוטלת את הדינים עליה בבחינת "עלי קללתך בני". כזכור, מאבק בין יעקב לעשו מסתיים בגניבה במרמה את הבכורה והברכה.
נמצא במילה מנ"ע הקשר לעתים – אלו כ"ח העתים המציינים את מידות הזמן והמידה בהם האדם נדרש לעמוד.
קהלת פרק ג, פסוק א
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:

נמצא כאן מאבק איתנים בין זה הרוצה לפזר ולחלק (לארג') לבין זה הרוצה למנוע ולעצור (רוצה לעצמו). וזו השאלה! האדם המונע פועל מתוך מניעים אנוכיים, אישיים של רווח וקמצנות או בשל חסכון וצניעות. בסופו של דבר כולם פועלים ממניעים של רווח – זו הדרך שבה אדם הולך. מפריש מעשר וצדקה לבין צבירת רכוש לשם כח ושלטון. המונע מאחרים סופו שמזונו שלו נרקב.

בראשית פרק א, פסוק א
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
המכנה המשותף לפסוק זה הינו שבע תיבות וכ"ח אותיות דבר המלמד על מחזוריות אין סופית. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. פעם אתה שומר על מקומך למעלה ופעם אתה תקוע למטה. צריך כל העת להזין את החיים ושהחיים יזינו אותך. רק שאתה צריך להיות בהכרה עם החיים כשאתה מצליח לגבור על היצר הרע להיטיב עם היצר הטוב.

אניח אות מתחת לאות כמו גם תיבה מתחת לתיבה.
ברא שי תבראא להים אתהשמ יםוא תהארץ
מנע בר יקבהו לאום וברכה לראש משביר

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ
נמצא כי אלהים נתן מתנה-שי את החיים על הארץ. והאדם מבקש לצמצם את הנתינה לפי דתו ודעתו. ניתן למצוא הקבלה להנחה של חומר ואנטי חומר. מעניין יהיה לומר שגם הפסוק "בזעת אפיך תאכל לחם" יש בתוכו את הקללה שאינה מחייבת את האדם ואם זאת הוא מחוייב לה – להוציא את פירותיו במועדם. הארץ כאדמה תלויה בגשם, הארץ כאדמה תלויה במעשי האדם. אם ידע האדם להשכיל עמה יזכה לאדמה פוריה, אחרת תהפך לאדמת טרשים. אם יתקיים איזון – הברכה מקורה משמים וארץ, יצליח האדם לעמוד בלחצים ולא יעמיד את הציפיות והאכזבות לנגד עיניו, ימלא אחר יעודו ויצליח. נמצא כאן מעגל ומחזוריות של הטבע כנאמר "את שהיה הוא שיהיה" "ואין כל חדש תחת השמש".
אם נחבר קווים קוטביים בין מנע ומשביר, בין בר לראש, בין יקבהו לברכה כשרק לאום נותר במרכזו נכיר את המנורה שבעת הקנים. להורות שהכל הוא אחד. בעייתו העיקרית של האדם היא החמדנות – הרצון שלו להשיג רכוש ולתפוס בעלות עליו, כאשר כל האמצעים כשרים. כמובן שבעיית חמדנות מצוייה בלא תחמוד בעשרת הדברות. מנע בר יקבהו לאום – זו אמא. וברכה לראש משביר – הוא אבא. כאשר האב מאציל מטובו על האם וזו על ילדיה.

על האדם להכיר במעשר וצדקה כחלק מובנה מחייו. נמצא כאן מערכות חיים משל נקיון הנפש והגוף ועד מעבר לסליחות ותשליך. שכן הכל הולך אחר הקללה – כזכור גורשו אדם וחוה והנחש לאחר חטאם. מערכות החיים מלמדות שהחיים ניתנו לאדם יש מאין והאדם יכול להם רק ברמת יש מיש. בגדול האדם חי מהגשמה לאי הגשמה ברמת חלומות ותפיסות עולם כשבדרכו הוא נדרש שלא לדרוך על הדשא של השכן. ככל שהאדם מתקרב לגרעין האמת הלחצים גוברים והמחיר כמו התשלום – שכר ועונש, עומדים לא אחת על חיים ומוות.

אם נחלק את מספר האותיות למספר התיבות נגלה כי 28 לחלק 7 מתקבל 4. אלו המספרים 4 ו7 המתהפכים – סוד המים משל קיום האדם. כזכור אנומליה של המים מצוייה בארבע מעלות.
אם כן, מצד ימין נמצא את הנקבה הנוטלת את הקללה כאשר במאמציה הבלתי נלאים דואגת לזכר משמאלה להוציא את זרעו על הארץ ברמה של ברכה. זרע הוא בר.

בראשית פרק מב
פסוק ו
וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל-עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה:
כולם רוצים להיות משביר, זה שר אוצר האחראי על כל האוצר. הענין הוא שאדם המעמיד עצמו במדרגת שר אוצר נדרש ליכולות חיזוי וידע עד למדרגת ניבוי העתיד. ניבוי הדורש התמצאות במרחב הכלכלה תוך נקיטת אמצעי בטחון הכוללים תוכניות מגירה לשנים רזות. יוסף נוטל חמישית מהכנסות העם וצובר אותם לשנות רעב.

אם נקרא את הפסוק בדרך הבאה נגלה
מן-עין בר-חסר האות א' יקבהו לאום, לומר כי רצה האדם להוריד את המ"ן מהשמים ולמשש אותו בעיניו. תוך כדי הוא יצ"ר במקום בר"א מעולם הבריאה את עגל הזהב, הרי פסל – יקבהו ובקש להכיר בכוחו, כאילו מישהו הבטיח לו חיי נצח.

תהלים פרק עב
פסוק טז
יְהִי פִסַּת-בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ:

בראשית פרק מב
פסוק ג
וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:

בראשית פרק כה
פסוק כג
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי (גֹייִם) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
תבואה, מוץ, תבן, קליפה ותוך. אומרים כי אין שני מלכים יכולים לשלוט כי אם אחד ויחיד. הדבר מסביר את הצורך של האחד לגבור על השני בכל מחיר. ואם ראוי האחד מה טוב ואם לא יקח השני את הפיקוד.

בראשית פרק כז
פסוק יג
וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח-לִי:

שמות פרק יג
פסוק ח
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָֹה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
מי המונע מבנו לינוק תורה עובר על מצוות "והגדת לבנך". התוצאה, הנקבה היא האם נסתמת אז יסוד אינו יכול לספק את השפע אל המלכות. אחרת, בעת "וברכה לראש משביר" זוכה יסוד להעניק מהשפע כשהמלכות מסוגלת להכיל.

(מתוך ויקיפדיה)
תהליך הפקת היין ביקב
הפרדה ומעיכה
בשלב הראשון הענבים שנבצרו מגיעים ליקב לתהליך של הפרדה ומעיכה. תחילה מפרידים את השזרות והגבעולים מהענבים, ובשלב השני שוברים את קליפת העינב (זג). למעשה לא סוחטים את הענבים אלא שוברים את הקליפה, במצב זה התירוש ניגר מעצמו למכלים. בעבר היה נהוג לבצע את תהליך זה על ידי דריכת הענבים בגת באמצעות הרגליים. כיום קיימת שיטה חדשנית, הנמצאת ביקבי בינימינה,ובה סוחטים את הענב בלי לפגום את שלמותו.בשיטה זו, מכניסים את הענבים אל תוך מכל מתכת בצורת עיגול, אשר במרכזו נמצא בלון סיליקון המתנפח ומוציא את המיץ מן הענבים, בלי לפגום אותם.
תסיסה
בשלב זה עובר התירוש שנסחט למכלי תסיסה, תוך כדי הוספת שמרים טבעים, כדי לקבל תסיסה מבוקרת. בזמן התסיסה השמרים הופכים את הסוכר שבתירוש לאלכוהול, ולפחמן דו-חמצני.
סחיטה
עם סיום התסיסה סוחטים את הענבים ומפרידים את הנוזל מהמוצקים. ביין לבן, הפרדה זו נעשית עוד בטרם התסיסה.
יישון
בשלב זה מעבירים את היין למנוחה. יינות אדומים פשוטים ומרבית היינות הלבנים מועברים לנוח במכלי נירוסטה. יינות אדומים איכותיים יותר וזנים מסוימים של יינות לבנים יעברו לחביות עץ אלון, שעם הזמן יתנו ליין ניחוחות נוספים.
במהלך תקופה זו מבצעים גם את פעולת הסינון הטבעי, ה"שפיה". במהלך היישון מצטברים בתחתית המכל או החבית משקעים. בפעולת השפיה מעבירים את הנוזל מהמכל בו נמצא היין אל מכל אחר מבלי להעביר את המשקעים. כמות המשקעים המצטברת בתחתית יורדת משפיה לשפיה.
תסיסה מאלו-לקטית
בשלב זה היין עובר תסיסה נוספת על ידי החיידק המצוי בו. החיידק הופך את החומצה המאלית לחומצה לקטית, שהיא חומצה "עדינה" יותר, וכך תהליך זה משפר את טעם היין. את השלב הזה עוברים רק חלק מן היינות.
ביקבוק
זהו השלב האחרון בתהליך, כאשר היין מועבר מהחביות למילוי בבקבוקים, פיקוק, ולהדבקת תווית.

נחמיה פרק יג
פסוק ב
כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת-בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה:
היפוך הקללה לברכה "לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר" מתקיים בסוד "כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם".

מחשבה מחודשת:

קיים פער בין השפע הניתן עלינו ממעלה היורד מטה לבין קיומו של האדם המבקש לנכס לו נכסים חומריים. בין יתר הדברים האדם מנהל חשבון של ציפיות ואכזבות, תמורות והנאות שהוחמצו. מנגד, קיומו של האדם עלי אדמות נמצא בדרישת האלהים להביא עמו תשורות ומעשרות, הודאות ותפילות. אם כן אנו מוצאים פער טבעי בין שמים וארץ. פער העומד במרכזו של שעון חול – הוא נקודת הזמן הפועל לטובתו או לרעתו של האדם. מתוך כך ניתן לראות את מושג המרחב האין סופי – שמים מול נקודת הקצה – הארץ, היא סוף למרחב – נקודת האל חזור, מתוך זמנו הקצוב של האדם. זה החיבור-יחוד חיים ומוות המשולבים זה בזה, אינם נפרדים ועם זאת מנצחים על זכות קיומו משל רווח והצלה, הצלחה וברכה, בריאות ושמועה טובה.

עוד נמצא כאן ראש וזנב – מודעות האדם לסובב אותו ואת מלחמתו אחר זכותו לקיים את עצמו בכבוד – יזכה לשלווה או חייו יסתיימו ברגז ועצבות.

בצורה הפוכה, נמצא גם מי שמאכיל יתר על המידה פוגם בבר, בבנו. מקלקל את צעדיו, בולם אותו, מביא אותו לשוקת שבורה. איזון הדורש, 'נאה מדבר נאה מקיים' המביא את בנו לרווחה ואנושיות ראוייה.

ויש לזכור, "מנע בר יקבהו לאום" מזכיר ומזהיר שלא רק שחייו של האדם יכולים להסתיים ברגע אף ההיסטוריה שלו, זו שהוא עמל עליה שנים רבות יכולה להמחק כמו לא היתה.

(יש אנשים שנמחקים ממפת ההיסטוריה בחייהם או לאחר מותם, ויש כאלה, כדוגמת וינסט ונגוך, שלאחר מותו מכירים בגדולתו ובערכו).

ראש השנה: במימד הזמן

כל השנה אדם חי תחת הבל עיניו. אלו קורי אור המטשטשים את ראיתו באחוזים ניכרים. נדמה זאת למצלמה: צמצם האחראי על מהירות החשיפה וסגר האחראי חדות התמונה.

לרגע נעבור שיעור צילום. ולא נתייחס למרחק מהאובייקט המצולם וגם לא מסוג העצמית 35-150. צילום רגיל מתבצע במהירות של 1/60 לשניה. נאמר בין 60 ל125 הרי זה צילום רגיל. כאשר אדם רוצה לצלם, נאמר, טיפת מים הנופלת על קערה יבחר במהירות של 1000 לשניה על מנת לאחוז בתמונה מדהימה. נקרא לזה נקודה קפואה. מהעבר השני בצילום של 1 בלבד לשניה המטרה היא להנציח משהו ממקום מאוד איטי. ביחס לכמות האור להמשך הצילום. נבחין, לצילום עם אור מועט נבחר ב2.8 חשיפה, משמע, מפתח רחב למדי. כאשר האור הוא רב למדי נצמצם את המפתח ב22 עד 32.

(להבנת הענין החשבוני – עצמית 100 מ"מ בצמצם 2.8 מתקבל מפתח של 100 לחלק 2.8 אל מול 100 מ"מ בצמצם 22 מתקבל 100 לחלק 22).

כך אדם היוצא מביתו אל השמש מצמצם את עיניו. כך אדם הנכנס לחדר חשוך בתחילה אינו רואה דבר ממשש את סביבתו וכעבור זמן קצר מסוגל לראות מבעד לחרירי האור המעטים את סביבתו ואפילו לזהות את חפציה.

כל ענין הצילום, קרי, מצלמה – הרי הוא אוחז באדם כל השנה. כל השנה אדם חי ברמת מהירות סגר של 60-125 ובחשיפת אור צמצם של 11-16. ובראש השנה כמות החשיפה שלו עולה עד לקיצוניות 1-1000 להציץ בנביעת מקור האות א' (אלף) שסימנה מ1 ועד 1000.

כאמור 1 – ממלא את כל הפרטים (עובר בראשית התפתחותו). אל מול 1000 – מקפיא את הנושא הייחודי (תא קטן ייחודי).

בזמן מיוחד זה בראש השנה שלאחריה עשרת הימים הנוראים, ימי התשובה, עד לשיאה ביום הכיפורים מתעלה האדם אל-על שורשיו אל העולמות העליונים מתוך מטרה להמציא את עצמו מחדש.

שוב להמחשת ענין הזמן ניתן לדחוס בדקה ארבע חודשים וגם ארבע שנים וארבע מאות שנה והכל בדקה אחת.

חשבו על הסרט טיטניק. הושקע בו 200 מיליון דולר ומשכו לאקרנים 200 דקות. בחשבון פשוט כל דקה שווה מיליון דולר. וכל דקה מטבע הדברים הושקעה בה מחשבה רבה ועמל של אולי מאות אנשים המעולים מבינהם ועד זמן מחשב המסוגל לבצע פעולות עתירות ידע וחישובים מסובכים הכל במטרה להוליד ולפתח דקת ערך נדירה.

חיינו אכן משופעים בזמנים עתיקים השזורים בעמל רב מחשבת וביופי שופע אור והכל במטרה להוליד את האדם ולתקנו למידותיו ככליו. האדם אצר את מלאכת המחשבת של בעלי החיים לשימושיו. למד להעריך את העטלף הקולט את לוחות הזמנים שלו על ידי תדרים החוזרים בדומה לרדאר המצוי. אף למד לזהות את הנחש שהוא עיוור, הרואה דרך פליטת חום של הקורבן מרחק ומצבו הנפשי. למד לקרוא מימדי אורכי גל מתחת לקרינה ומעל לקרינה. אלו המשמשים את האדם בצילומיו לענייני גוף על בריאותו – קרני איקס ובחינת סי.טי למראה מוחו תלת המימד ועד לבחינת עוברה של האם. למד לצלם מימדי הכוכבים המרוחקים בינותינו מרחקי שנות אור.

אלו מימדי זמן הנקלטים בעדשת עינינו לפי ראות עינינו המוגבלת. הרי העובר מראשית התפתחותו ועד ליציאתו מרחם אמו גדל אולי פי מאה מיליארד. נמיר זאת למצלמה בת זמנינו – מידת סגר 1 וצמצם רחב 32. עם יציאתו של התינוק מרחם אמו, נמיר זאת למצלמה בת זמנינו – מהירות סגר 1000 וצמצם 22. כעבור שנה ויותר גדל במהירות סגר של 400 וצמצם 16. כשהוא בן עשר ויותר עומד כבר על מהירות סגר 60-125 וצמצם 11. כשהוא בן 70 נמיר זאת במהירות סגר של 30 וצמצם 2.8. המטרה היא כמובן לתפוס כמה שיותר את החיים.

ידוע תינוק מחלים במהירות עצומה לעומת מבוגר המחלים ממש באיטיות. אלו ממידות ראש השנה המחזק את האדם לעבר שורשיו. כמו מעתיק את אלומותיו מהעולם העתיק לעבר עולמו הנוכחי. מעוררו ומתקנו.

זמן החיים נכתב

תהלים פרק צ

פסוק ד

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה:

פסוק ה

זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלף:

נסיון שיפור רצף המידעים המוחלים בראש השנה על ידי התעוררות מדמים את רצף הסימנים ל"קוביה ההונגרית"- זה הנסיון ליצור רצף של תמונה בעלת משמעות. ככל שהתמונה מוארת ורצופה כך האדם נולד מחדש. מזלו שופר.

עוד, על מנת לצפות בסרט המתאים לעיני האדם זה מחולק לקטעי פריים המחולקים ל24 תמונות בשניה. שימו לב למקבילה של היממה – 24 שעות ביממה.

דמיינו את האדם נע אל מול חייו על נהר שבחלקים ממנו הוא רחב שוצף וגועש ורועש ובזמנים אחרים הוא צר ולחוץ, ובזמנים אחרים הוא מועט וכמעט בודד, ובזמנים אחרים הוא מאוזן עם סביבתו. כאשר הנהר על כל מימדיו ושלביו למעשה נע ברצף זמנים אחד הנשלט על ידי תכליתו ויעודו האלהי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *