יום הכיפורים: יום קדוש

יום הכיפורים: קול תרועה גדול

ביום הכיפורים הוריד משה את התורה עמו ונתנה לעם ישראל לדורותיו. בכל שנה הדבר תמוה בפי מרבית האנשים שכן בטוחים הם שהתורה ניתנה בו' בסיון ומפתיע הדבר לגלות זאת. משה כידוע עלה אל ההר שלוש פעמים. שלוש פעמים ארבעים מתקבל 120 יום שהיה על ההר סיני. אם תחשבו את יום קבלת התורה ו' בסיון עד יום הכיפורים י' בתשרי תקבלו בדיוק 120 יום.

ביום הכיפורים מכסים 'התבה ישראל' מפני מזיקין ומעלים תחינה ובקשה, מחילה ורצון להחיל את הטוב על הרע. היחיד מתפלל על התבה ישראל, היא כל עם ישראל כיחידה אחת.

שלב בו עוסקים בהתעטפות, התכדרות, התכנסות. שלב בו עוסקים בחשבון נפש.

קול השופר מעלה עליו את בכי תינוק (ש"ה תמים) לפתיחת שערי שמים. ברעדה וחלחלה קורא בקול הוא ב' קולות, "הקל קול יעקב", ודרך הצום הוא הקל-קול מחדש תמצית הנשמה ישראל.

1. בראשית פרק ו

פסוק יד

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכּפֶר:

תיבת נח.

2. שמות פרק ב

פסוק ג

וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאר:

תיבת משה.

דברי הימים ב פרק ז

פסוק א

וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתּאכַל הָעלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַבָּיִת:

על ידי הצום מעלים הצמצום על 'התבה ישראל' וזו מתקנת את ברכת הויה היא תעשיר כנאמר "וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַבָּיִת".

ביום הכיפורים היחיד מעלה על נס את הרבים.

להבדיל, בט' באב, יום חורבן בית המקדש, צמים נגד הרע שלא יגבר. וזה הרבים על היחיד, הוא חורבן בית המקדש משום טומאתו.

בראשית פרק לב

פסוק כא

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקב אַחֲרֵינוּ כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:

"אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה" זה מחנה ישראל ביום קדוש, הוא יום הכיפורים, המבקש להסב את פניו, להסתיר בצלו-שכינתו של האלהים. כלומר, להראות בפני האלהים למען תשמע התפילה ותענה.

חשבו, מעשה הקטורת הינו להחיל מסך עשן דק המעלה את ניצוצותיו וריחו כנגד העוונות.

כשם שמשה ברדתו מההר שם מסוה לפניו.

שמות פרק לד

פסוק לג

וַיְכַל משֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו מַסְוֶה:

פסוק לד

וּבְבא משֶׁה לִפְנֵי יְהוָֹה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת-הַמַּסְוֶה עַד-צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:

פסוק לה

וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-פְּנֵי משֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה וְהֵשִׁיב משֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו עַד-בּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:

בראשית פרק לב

פסוק ג

וַיּאמֶר יַעֲקב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:

כשכל העם פה אחד אומרים נעשה ונשמע וכוחם נשמע מעלה הרי הוא כנאמר "רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים", זה גם בעין וגם בלב (רעם).

רא"ם עם ע' משל יב"ק חסר ע' ליעקב מתקבל 'איש' הוא שר עש"ו (ועשהו שר שלו"ם, יען כי לא יקרא שמך יעקב כי עם ישראל) כנאמר "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר".

עתה יעקב מתכונן לקראתו כנאמר

בראשית פרק לב

פסוק ב

וְיַעֲקב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים:

"וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" כמנין ע"ש חסר ו', משל ו"ק קצוות. מנח"ה נושאת ק"ג אורות אל מול ש"י, זו מנחה שלוחה, הרי או"ר מנח"ה הוא ש"י למיתוק השעיר כמנין תק"ף חיות המנחה שהגיש יעקב לפניו.

פסוק יט

וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם-הוּא אַחֲרֵינוּ:

שיסיט העין אל הלב כנאמר "וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי".

איוב פרק לא

פסוק ז

אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם:

מה עשה יעקב תיקן ח' מומין (ס"ת) שלא יוכל להקריבן, כלומר, להעלות אותם לבעל. כנאמר

בראשית פרק לב

פסוק טו

עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:

מכאן יעקב-ם' מתקבל בר"ך ותקן קורבנות המנחה.

והיכן הוא עשה זאת? בבית לבן כנאמר "עִם-לָבָן גַּרְתִּי".

בראשית פרק לב

פסוק ה

וַיְצַו אתָם לֵאמר כּה תֹאמְרוּן לַאדנִי לְעֵשָׂו כּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקב עִם-לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד-עָתָּה:

ראו זאת כך הלובן משל לבן הוא המצוי בעין מלא לחלוחית השומרת על העין שלא תפגם. השחור הוא עשו דרכו אנו לוקחים את מבטינו לכאן או לשם. והראיה עצמה היא יעקב-ישראל המבקשת להתעלות מעל עצמה.

יעקב חלק המחנות לשנים לבן ואדום (אם תרצו חוור וסומק או חסד וגבורה) כשהוא מנצח עליהם באמצעתם (על ידי תפארת). דווקא שילוב הצבעים מוליד 'ורוד' אלו חיים חדשים דחילו זו כמנין 'גבורה' רפה.

עוד ידוע, יוסף בן רחל עלה כנגד עש"ו כנאמר אחרון אחרון חביב.

בראשית לג

פסוק ב

וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרנִים:

ר"ב יוסף עש"ו כנגד נח"ש עש"ו.

בשל כך השתחוה יעקב ז' פעמים. תיקן את שמו והושיב את ברכתו עמו.

בראשית פרק כז

פסוק כב

וַיִּגַּשׁ יַעֲקב אֶל-יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיּאמֶר הַקּל קוֹל יַעֲקב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:

"הַקּל קוֹל יַעֲקב" הוא קול השופר המתחזק ועולה ונשמע ביום הכיפורים.

"וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" אלו ידי העגל (שפיכות דמים) שחטאו (עבודה זרה) וקולם לא נשמע (לשון הרע). מבקשים החיצונים להתגבר על ישראל. ורק ישראל יוכלו לעצמם.

מעבר יב"ק הוא כנגד ד' קליפות עש"ו.

א. הויה אלהים כנאמר הויה הוא האלהים.

ב. אדני הויה אהיה.

ג. קפ"ד חסר ע"ב (הויהביודין – יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי חסר ע"ב).

ד. יה"ו ביודין.

בראשית פרק לב

פסוק לג

עַל-כֵּן לֹא-יאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:

גיד הנשה נושא בקרבו את ט' באב יום חורבן בית המקדש. כף ירך נושא בחובו את יום הכיפורים האוחז בכל ישראל על עוונותיו.

מקום גיד הנשה הוא הר סיני, מקום בו בני ישראל קבלו את התורה, כמשל הדבורה טמא מטהור, היא התורא. למען יראו בני ישראל מגשת אל המקום כנאמר

שמות פרק יט

פסוק כג

וַיּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוָה לא יוּכַל הָעָם לַעֲלת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדתָה בָּנוּ לֵאמר הַגְבֵּל אֶת

הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:

יותר מזה, מלחמת יום הכיפורים פרצה על רקע המקום כי קדוש הוא, ובהיפוך טמא כי אין לאכול ממנו, ויותר ממנו. כנאמר

שמות פרק יט

פסוק כא

וַיּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהוָֹה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:

"רֵד הָעֵד בָּעָם" אחרת רדה דבעם ע', זה דבורה טמא מטהור, זו התורה, היא עץ החיים ובה אנו אוכלים מדבשה, הוא עץ הדעת מטוב ועד רע.

סיני משמש כיום כשטח מפורז בו אסור למצרים להניח נשק כבד כנגד ישראל. ולישראל אין גישה אליו למעט למטיילים ברשות. נתינת סיני ברשות המצרים התאפשרה לזכות שלום בר קיימא.

יום הכיפורים מסמל את שלב המעבר בין ראש השנה, ב' ימים (הוא גן עדן והיציאה ממנו למחרת) ועל נסיבות הגירוש, קרי אכילת מעץ הדעת, זהו ח' ימים נוספים. יחדו ח"ב של האדם למקום. אלו י' ימים נוראים לאן יפנה להט החרב המתהפכת. הרי ביציאה מחוץ לגן העדן צריכה הנשמה להכנס אל הגוף. שלב די קיצוני בחייה.

אל מול זה עולה רע"ל, הוא תמצית עץ החיים, משמר החיים בתוכו עד התפתחות הפרי מבסר לבשל. רע"ל שאין לחיות עמו כי כל הנוגע בו מות יומת.

ועתה בדרך הפוכה, מבקש לו היהודי להשיב את גמולו. מבקש לצום כנגד יום האכילה מעץ הדעת, מבקש להשיב הנשמה תוך התייחדות על הכלל לבורא עולם. להודות על תמצית החיים שזכה.

באיזור המפגש בין הנשמה לנפש מתלקח לו עימות עם רוח הטומאה, הוא גיד הנשה, הוא הרע"ל החודר פנימה, הוא מקום הר סיני. כי הכל הופך טמא טהור, טהור טמא.

עתה נכלל הטמא-יצרו במקום.

איוב פרק יד

פסוק ד

מִי-יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לא אֶחָד:

'יום הכיפורים' עולה במנין "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ", כאמור זכות העם לכפרה ולמנחה. השיב לו יעקב ישראל בעליה.

מעבר הנהר:

"בְּעֵבֶר הַנָּהָר" זו תחנה לפני "מֵעֵבֶר הַנָּהָר". לראיה, לא יהודי והמעבר אל יהודי.

יהושע פרק כד

פסוק ב

וַיּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם כּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

"כּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" משמש תהליך "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלהִים אֶת הָאָדָם" נושא מטען משל 'אנרגיה צלם דמות', המעביר אל "מעבר הנהר" יחדו "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלהִים אֶת הָאָדָם עם מעבר הנהר" מתקבל 'זרע יצחק עדת יעקב בני אברהם' ובתמצית "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ", זה המן כנאמר

שמות פרק טז

פסוק לא

וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:

ולתוכו "כזרע גד" עלה וירד גיד הנשה והתבטל בפניו. היא נשמ"ה, שלא יכלה לסבול עד נגע בכף ירך ו"צלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ". מקום הטומאה פנה לו מקום לשכנו, זה מקום היצר – הנגע.

כידוע הבהמה מבוררת בכל ניצוצותיה למעט גיד הנשה. זהו הקשר בין זנב עמוד השדרה לירידתו לירך הרגל ועד עקב האדם.

פסוק ג

וָאֶקַּח אֶת-אֲבִיכֶם אֶת-אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל-אֶרֶץ כְּנָעַן (וָאַרְבֶּ) [וָאַרְבֶּה] אֶת-זַרְעוֹ וָאֶתֶּן-לוֹ אֶת-יִצְחָק:

פסוק ד

וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת-יַעֲקב וְאֶת-עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת-הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:

פסוק ה

וָאֶשְׁלַח אֶת-משֶׁה וְאֶת-אַהֲרן וָאֶגּף אֶת-מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם:

פסוק ו

וָאוֹצִיא אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם-סוּף:

פסוק ז

וַיִּצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת-הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים:

למעשה, יום הכיפורים הוא יום קבלת התורה.

קבלת התורה, למעשה, לא מתרחשת בחג שבועות. התורה מתחלקת לתורה בעל פה ולתורה שבכתב. בשבועות אנו מקבלים את התורה שבעל פה שהיא הכנה לתורה שבכתב. שכן, התורה שבכתב אינה יורדת מעבר למחצית המלכות בבחינת מבנה השעון החול. אז מתחילים לספור שלוש פעמים ארבעים יום, כנגד שלוש פעמים ארבעים יום שעלה משה על ההר. מכאן אם תספרו 120 יום מיום ו' בסיון תקבלו שבני ישראל קבלו את התורה ביום הכיפורים. אם כן קבלת התורה שבעל פה בו' בסיון קרוייה תורה חלבית (לייט) וקבלת התורה שבכתב ביום הכיפורים היא תורה בשרית – שכן כל בני ישראל מגדול וקטן יראים, מתלבשים בלבן, צמים ונשמרים לנפשם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *