נוצר תאנה יאכל פריה

נוצר תאנה יאכל פריה

פרי שיש בו מתיקות לרוב

התאנה אכילה כולה אך גם מושכת אחריה מזיקים וממהרת להבשיל ולהרקב. טעמה המשובח מחד ואופיה ההפכפך מאידך מלמדים כי עם ישראל הנמשל אליה צריך לשמור טוב טוב על ערכיו. ומתי כדאי לישראל לשמור על מידותיו – דווקא בלילה, מבעוד מועד, עם שחר, עשויות התאנים להתליע או להנקר על ידי צפרים או צרעות. עקב זאת, מי הרוצה להנות מהן חייב להשכים קום לקטפן. למרות היות התאנה קלה להוציא מפירותיה הרי היא מסבירה פניה מפני העדר תשומת לב ראויה בגידולה ככתוב "שומר נפשו ירחק". 

משלי פרק כז, פסוק יח

נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד:

הדבר המרכזי המייחד את "נצר תאנה" הינו ההתאפקות. ליצר האדם יש הרצון ללמוד מהר, להשיג תוצאות ועכשו. אין לו סבלנות, אין לו מחשבה על צורך להתאפק. מכל הדברים הדבר מתקשר ליצר המין, לתענוגות, להשקעה, ללימוד, ואפילו לכוונות. זו הסיבה שמעט מהאנשים רואים קדימה ורחוק וכל השאר חיים מהיד לפה. אדם המצליח לקטוף פירותיו לשנים ארוכות הוא המצליח להכיל את הברכה והשפע כשהוא מתעל אותה לבאר.

הפסוק מלמד על הצורך לדעת, מהי התקופה הנכונה של הקטיף, כמו גם החשיבות של שמירת הפרי ממזיקים מבחוץ. הסוד לעומת זאת מרענן. נטיתו של האדם לראות בחייו כשביל שעליו לצעוד ובו הוא צריך להשיג כמה שיותר מטרות או הישגים שיזקפו לזכותו. על פניו, באותם הרגעים בהם נרשמה הצלחתו היחסית או המטאורית נפשו צמאה לעוד וחשיבותו עולה בהתאם. מצד השני, הדרך שהיא חשובה לא פחות מהישגיו מאלצת אותו לא פעם, לדרוך על אחרים, לזלזל בנחותים ממנו, לשקר ולרמות בדרגות חמורות יותר וחמורות פחות (שקר לבן). כשהמצב נראה כזה שהעמדה שלו אם לשקר ולחיות עם השקר או להתמודד עם האמת – בלנסות לתקנה, הרי שהבחירה היא להתמודד, יכול האדם לזכות את עצמו דרך פסוק מיוחד זה.

שופטים פרק יד, פסוק ד

וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְהֹוָה הִיא כִּי-תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל:

כל אירוע שאנו חווים אותו, בין אם הוא חולף לידנו, ספק יש לנו הבחירה לעבור מעליו או להתמודד עמו כשווה בין שווים. הגדולה של האדם היא, כשהוא עומד מול המכשול שלו, זה שהציק לו כל כך הרבה פעמים, וכשהוא מוכן לו, פנים מול פנים. אם בחר להשתפן ידע "כִּי-תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ" וזה ירדוף אותו.

שופטים פרק יג, פסוק כה

וַתָּחֶל רוּחַ יְהֹוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל:

ידוע כי הצרעה (צרעת התאנה) היא המאביקה את התאנה מביאה אותה להבשלה "כִּי-תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ".

תהלים פרק צא

פסוק ז

יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ:

פסוק י

לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ:

לדעת לשים גבול

אם זכה האדם להכיר ולדעת כי עמד בגבורה בפיתוי וכי לקח על עצמו סיכון מחושב, ועדין סיכון עם עיכוב בבחינת 'כל עכבה לטובה', הרי שיודע הוא שכל אשר יקרה עמו בעתיד יהיה בזכות, ולא יעמוד למכשול לא לעצמו ולא לילדיו.

בראשית פרק ג, פסוק ז

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

התאנה היא הפיתוי, מלבד היותה בדמות הפות הנקבי מהצד הנקבי ומלבד היותה העוקץ, שהוא היחידי שצריך להסיר אותו (ערלה) על מנת להיות שלם בבחינת ברית המילה מהצד הזכרי. נמצא כי בין החיים, בתווך, ישנם גבולות וחוצצים שאסור לעבור אותם. הגבולות נקראים "חגרת" והשאלה היא אם ח'-גרת או חגר-ת' נותרת. לומר, האם אתה מצליח להשאיר מבחוץ את האות ח' שיש עמה סימן לקלון ועון או שאתה נושא עמך את תו הנכה, חסר המזל או שהמזל הלא חביב רודף אותך.

במובן נוסף, התאנה היא הקופסה השחורה של האדם בסוד "כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה". היא המטען הגנטי שהאדם סוחב עמו לאן שילך. לפיכך צריך הוא לדעת לתקן את דרכיו, כמו לזקוף לעצמו נקודות זכות שאלו יעמדו לצידו בבוא היום.

יואל פרק ב, פסוק כב

אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם:

בראשית פרק ג, פסוק כא

וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:

מחזק את הדבר כי "כָּתְנוֹת עוֹר" עולה במנין "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ".

ישעיה פרק כח, פסוק ד

וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:

"כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה" אלו הצעירים והתינוקות שנפטרו בטרם עת.

מחשבה מחודשת:

קיים קשר בין צרעת צרעה ושחין.

תאנה מרפאה שחין.

מלכים ב פרק כ, פסוק ז

וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל-הַשְּׁחִין וַיֶּחִי:

"דְּבֶלֶת תְּאֵנִים" עולה במנין 'החיים והמות ביד הלשון' כנגד הצרעת (הוא השחין) הבאה בעקבות לשון הרע. זכרו כי הצרעה קרויה גם דבור.

המאבק של האדם אינו רק על לשון הרע והוצאת דיבה אלא גם על מילים ומחשבות אותם הוא מגלגל בינו לבינו בנוכחות אחרים. ברגע שהוא שופט אחרים ביחס אליו כמו עשיר ועני, חכם וטיפש, יפה ומכוער, מיד הוא מעלה עליו את הצרעה – זו הצרה-ע' שפותחת עליו עין הרע. אדם צריך לבוא ממקום של פג"ה, מקום התם, תמים. אם צלח את דרכו – חנ"ט עצמו בבחינת אור מקיף. לפיכך אדם צריך לנצור את פיו, לשמור את דרכו.

מילים נרדפות: צרעה, צרעת, שחין, דבלת תאנים, לשון הרע, עין הרע, הוצאת דיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *